כן, קשה לי. אני רוצה רק לברוח רחוק מפה.
אני מכוערת עם תלתלים שכל בוקר אני צריכה לחפוף שוב בשביל שלא יתנפחו לי במהלך היום, כמה שזה דפוק, אני מקנאה באלה שנולדו יפות ויודעות את זה.
זה פשוט לא הוגן.. אנשים פשוט נולדים ככה.. באמת שקשה לי לקבל את זה.
יש לי חברות, אבל חלקן חושבות שאני סנובית..
אחד הדברים שהכי מאפיינים אותי זה הביישנות, יש לי פחד קהל וקשה לי בלא מעט בסיטואציות חברתיות..
נראלי שהן חושבות שאני סנובית כי לפעמים יש לי יציאות מתנשאות, לא במקום, שקשה לי לשלוט בעצמי.. אני באמת מנסה לעבוד על עצמי. אבל בתקופה האחרונה אני חווה כל כך הרבה אכזבות שקשה לי לעשות סדר בראש.. הגעתי כבר לנקודה שלא אכפת לי מכלום, פשוט תעזבו אותי..
יש רגעים שאני מרגישה מוקפת יותר מדיי באנשים, שאני רוצה לברוח, או פשוט לשים מסכה על עצמי..
קשה לי עם המראה שלי. קשה לי עם הדעות של אחרים עליי.
הלוואי והייתי יכולה להתחיל דף חדש בבית ספר אחר, בסביבה שונה, ובאמת שניסיתי אבל זה לא אפשרי..
איך מתמודדים עם זה?
יצא לכם שרציתם פשוט לעוף רחוק לשומקום ולא יכלתם? /: