היי, אני בת 18 ועכשיו לומדת בי"ב.. עשיתי צו ראשון ויום המאה ממש מזמן, מילאתי מנילה ובעקרון סיימתי את כל השלבים, לא קיבלתי שום זימונים לשום דבר עדין וגם לקח להם המון זמן (שנה שלמה) לשלוח לי זימון ליום המאה..
הנתונים שלי די ביאסו אותי כשקיבלתי אותם קב"א 52 דפ"ר 50 ופרופיל 97
בעקרון, אין לי סיבה רפואית/נפשית לא להתגייס
אבל מהיום שקיבלתי את הצו הראשון התמלאתי במן כעס נוראי על המערכת.
בכיתי ימים שלמים וקיללתי את כל העולם ששלחו לי אותו, ובכלל כל מכתב שמגיע במעטפה הזאת של צהל מכעיס אותי ומכניס אותי למצב של חרדה.
אני לא רוצה להתגייס.
אני כועסת, ואני שמעתי סיפורים של חברה שהתגייסה עכשיו וסיימה טירונות וקורס וזה פשוט מזעזע.
התנאים, החוסר התחשבות, הדברים המפגרים האלה שהן נדרשות לעשות זה כל כל מטומטם!
אני יודעת שביום הגיוס שלי אני אהיה בדכאון, כבר עכשיו אני בדכאון מהרעיון שלי לבושה במדים של צה"ל.
אני מפחדת שיפקידו ביידי נשק, כי ארגיש חסרת אונים מול המערכת הענקית הזאת והתחושה של האפסיות שלי תשגע אותי ואני אפגע בעצמי.
אני לא רוצה להשתחרר על סעיף נפשי כי כולם אומרים שזה כמו כתם שחור כזה לעתיד
אין לי בכלל חיבור עם המדינה הזאת, אני כל כך כועסת איך שהכל מתנהל, והרי בטח אין לי מושג בכלל כי אני רק נערה שחיה בבית של אמא שלה ולא צריכה לכלכל את עצמה והחיים שלי דבש.
אבל עדין יש בי כעס מטורף! על הכל!
בעיניי אני כאן לא מבחירה, כולנו בעצם, לא בחרתי להיות יהודייה לא בחרתי להיות אזרחים בישראל, אז למה כל החובות המעצבנות האלה נתקעות לי בחיים.
נתקעות לכולנו בחיים!
אני לא יודעת מה יש לי, אף אחד לא מבין אותי ואולי אני בעצמי לא מבינה..
אני כל כך מבולבלת, ואני לא יודעת למה יש בי כל כך כעס על המדינה ועל הצבא בפרט.
הלוואי שהייתי כמו חברות שלי, יודעת איזה תפקיד הן רוצות ומדברות על הצבא עם חיוך והתרגשות.. אני אפילו לא יודעת איזה תפקיד אני רוצה לעשות כי שום תפקיד לא מעניין אותי, ואני בכלל לא מתרגשת להכנס למערכת הזאת.
אני
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות