איך יוצאים מהבדידות ומוצאים אהבה?

אני בת 16 וחצי, לומדת בכיתה י"א ומרגישה חריגה בטירוף בכל הנושא של זוגיות, אהבה וקרבה למין השני, ואסביר;
מעולם לא היה לי חבר.
מעולם לא התנשקתי.
ידידים... אני מאמינה שילד אחד בשכבה שמדבר איתי מדי פעם (וגם אז, רק במסגרת בית הספר) זה לא ידידות.
אף פעם לא התחילו איתי (ואני לרוב שמה לב לדברים כאלה, כך שבאמת באמת - לא התחילו איתי מעולם).
אנשים לרוב לא מוצאים סיבה להחמיא על איך שאני נראית (מי יאשים אותם? אני בהחלט לא בחורה שאפשר להגדיר כיפה. אמנם לא מכוערת, אבל ממש לא יפה), אבל מהבחינה הזו אין לי מה לעשות. אני מתאמנת במכון כושר, כך שמבחינת הגוף אין לי בעיה, אבל מה לעשות? פנים יפות הן לא הצד החזק שלי (וזה אפילו לא חוסר ביטחון, אלא נטו מודעות עצמית).
- יש לציין שהבעיה העיקרית היא בתווי פנים, לכן גם עם איפור אני לא יפה -
וכן, אני יודעת שאני לא היחידה במצב הזה.

אז מאחר שהגעתי לרמת היופי המקסימלית שאוכל להגיע אליה, אני יכולה לנחש שעוד גורם לכך שאין לי חבר הוא משהו באישיות ובגישה שלי.
כפי שכבר ציינתי, עם בנים אני בקושי מתחברת.
לא מרגישה שיש לי נושאי שיחה איתם, אף על פי שכשאני מדברת עם בנים באינטרנט (פורומים למיניהם, אבל לא פייסבוק), אני כן מרגישה חיבור עם חלקם וכן מוצאת איתם נושאי שיחה ודברים משותפים, ואפילו, בדגש על אפילו, מקבלת מדי פעם מחמאות!
הבעיה: אני לא נותנת פרטים באינטרנט, לכן אין לי שום כוונה להיפגש איתם.
אז סביר להניח שיש משהו בעייתי בגישה שלי עם בנים במציאות (או שבנים פשוט לא רואים סיבה לדבר איתי בדרך כלל כי אני בסך הכל לא מושכת אותם).
למקרה שזה רלוונטי, עם בנות אין לי בעיה להתחבר ואני מסוגלת 'להסתגל' להרבה בנות עם תכונות שונות לחלוטין ולהתיידד איתן.

ולכן פניתי לכאן, בתקווה שאקבל עצות וחוות דעת בוגרות וענייניות שהן לא "תאהבי את עצמך ובנים יאהבו אותך" (כי, טוב, זה לא נכון).
א. ידוע שבמציאות, בניגוד לאינטרנט, לעתים קרובות יש בעיה עם הסנכרון בין המוח והפה, ונפלטות הרבה שטויות שמוציאות אותי נורא מוזרה או טיפשה.
בנוסף לזה, אני מרגישה שאני באמת, מכל הלב, פשוט משעממת בנים.
שאולי אני לא מספיק שנונה, מצחיקה, חכמה, מעניינת או סוחפת בשביל שבאמת ימשיכו לדבר איתי.
זה קורה בייחוד לאנשים כמוני, שמרגישים מאוימים לגמרי מבני המין השני.
ב. איך אני אמורה להכיר בנים? מהבחינה הזו יש לי כמה בעיות:
- בנים הרי לא יתחילו איתי (או לחלופין- ידחו אותי אם אתחיל איתם, ואני ממש ממש ממש (!) מתביישת להתחיל עם בנים או אפילו 'לעשות עיניים').
- אין לי איפה.
בדומה למה שרשמתי בסעיף א', המסגרת היחידה אליה אני רשומה (מלבד בית ספר) היא מכון כושר. ושם, כמו שכתבתי - לא יתחילו איתי (לא פסימית, אני שם כבר קרוב לשנתיים וחצי וכאמור, לא זכיתי אפילו למשפט פתיחה אחד ;)).
בבית הספר כנראה שזה גם לא יקרה... אין לי שום אינטראקציה עם בנים, מלבד ה'ידיד' ההוא שציינתי שבכלל דלוק על חברה שלי, אז הוא בעיקרון Off limits.
- אני שונאת שנאת מוות מסיבות, אז גם זו בעיה כי יש הרבה זוגות שמכירים במסיבות (להוציא את כל הסטוציונרים והסטוציונריות)
- אין לי חברות שמכירות בנים בשביל 'לשדך' לי.

אי לכך ובהתאם לזאת, כנראה שהדרך היחידה בה אכיר בן זוג היא כאשר נהיה ידידים (או שלפחות נכיר אחד את השנייה ממסגרת מסוימת זמן מה) לפני כן, ורק אז יתפתחו רגשות (ואו, מה ההסתברות שזה יקרה?)

אז... מה לעזאזל אני אמורה לעשות כרגע?
איך להפסיק עם הגישה הצינית? הרי בטוח יש אנשים קצת אלטרואיסטים (זה לפחות מה שאני רוצה להאמין).

נ.ב.
בכל הכנות, אף פעם לא נדלקתי על מישהו, ואף פעם לא היה מישהו שמצאתי בו עניין.
לפחות לא במציאות.

אם משהו בניסוח שלי פגע במישהו או הטה אצבע מאשימה כלפי מישהו - צר לי, זו באמת לא הייתה הכוונה שלי.

עמכם התודה,
אפרודיטה.