היי, אני כמעט בת 18.
אני אפרוק את כל מה שיש לי בלב בתקווה שתקראו את זה.
מאז שהייתי קטנה הייתי ילדה מופנמת ביישנית, לא ידעתי כלום בחיים,המטרה היחידה שלי הייתה זה ללמוד ולהצליח.
תמיד ראיתי שדברים אחרים מתרחשים סבבי אנשים יוצאים מבלים מתאהבים עושים חיים אבל לפי החינוך שקיבלתי - הם טועים סוטים מהנורמלי והמקובל בחיים,שצריך לעבוד קשה כדי שיהיה לי עתיד טוב.
בגיל 17 שזה בדיוק לפני שנה מהיום, הרגשתי שאני קורסת שאני לא יכולה להתמודד עם החיים שלי יותר, בכיתי בכל יום, הפסקתי ללכת לבית הספר, רוב היום הייתי במיטה,לא דיברתי עם אף אחד ולא הסכמתי לשתף את ההורים שלי במחשבות שלא גם לא את המורים.
לפני חודש כשקלטתי ששנה חדשה מתחילה (כיתה יב) פשוט השתגעתי, הרגשתי שזה חלום,אני לא יודעת איך הזמן עבר, אני לא מאמינה שאני שתמיד פחדתי להיכשל נכשלתי!!
עברה שנה מהחיים שלי כשאני בוכה במיטה!
החלטתי לקחת את עצמי בידיים, ולהתחיל מחדש, להשקיע ולהשלים את כל הבגרויות שפספסתי ב יא וגם להשתחרר קצת ולשפר את מצב הרוח שלי ולצאת מהדיכאון אבל..
היום אני מסתכלת על התאריך שוב - ורואה שעבר חודש ועוד לא השגתי כלום, שאני עדיין לפעמים מרגישה בחולשה ופונה למיטה ומסתתרת מתחת לשמיכה ובוכה בהיסטיריה ופחד.
אני מסתכלת על האנשים ורואה שאצלם הכל מתנהל כרגיל ורק אני תקועה במקום שלי..
ההורים שלי וגם המורים שלי לא יכולים לשמוע ממני עוד הבטחות שאני אשקיע שוב כי אני מאכזבת אותם בכל פעם מחדש והם לא מסוגלים לעזור לי יותר.
אני ממש מותשת, אני משתגעת, אני לא יודעת מה עובר עלי, אני לא מאמינה שזאת המציאות אני מרגישה שזה סיוט רע ממש רע שיהרוג אותי ויגמור אותי לפני שהוא יסתיים ואז אני בחיים לא אתעורר.
מה לעשות? אני אובדת עצות אני באמת עייפה...
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות