היי אני גרה בדרום וכל המלחמה היו בעיר שלי בערך 100 אזעקות ובכל המלחמה הבנתי שאין כמו העם שלנו והצבא שלנו כל פעם שראיתי מישהו עוזר למישהו אחר בזמן המלחמה התרגשתי מאוד,ונהייתי ממש אובססיבית לחיילים,כל תמונה או סרטון או כל דבר שראיתי שלהם התחלתי לבכות,מאז כל פעם שאני רואה חייל ברחוב אני פשוט לא יכולה להפסיק להסתכל,זה ישמע לכם ממש מטומטם אבל הגעתי בסיקרט לחיילים וכתבתי להם מגילה על כמה שאני אוהבת אותם,תרמתי אוכל שיצא לי 140 שקל לחיילים,ועוד מלא דברים...אני פשוט מאוהבת בהם ומעריצה אותם ונהייתי ממש אובססיבית אליהם!עכשיו,איך שגיליתי על ההרוג הראשון איתן ברק ז״ל בכיתי כמו שבחיים לא בכיתי,כל הרוג נוסף שהיה בכיתי בלי שאף אחד שמע,ביום שנהרגו 13 חיילים מגולני לא היה לי מצב רוח ובאחת מהאזעקןת באותו יום אמא שלי שמה לב ושאלה אותי מה קרה ופשוט התפרקתי בגלל החיילים,היה לי התקף חרדה קטן והמשפחה הרגיעה אותי,ועכשיו זה הגיע ל71 הרוגים שבערך 68 מהם הם חיילים ואני פשוט לא מפסיקה לחשוב על 71 המשפחות האלה וההרוגים שהם עכשיו למעלה והם לא חיים יותר והדבר היחידי שבאלי לעשות זה פשוט לבכות אני רוצה פשוט להיות לבד בבית ולבכות על זה מלא ואפילו התקפי חרדה ולהרגע לבד למרות שזה נשמע מוזר,אבל אני פשוט לא רוצה שהמשפחה שלי תדע על זה,אפילו בלילה אני לא יכולה לבכות כי אני ואחותי באותו חדר ואני בקושי לבד בבית,אני פשוט לא יכולה יותר אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר חוץ מהחיילים זה הגיע למצב שאפילו חשבתי להתאבד בשביל להיות איתם ולדבר איתם(אני כמובן רחוקה מלהתאבד ואני לא אעשה את זה)אני פשוט לא יכולה יותר!!!!!!!!!!!!!!!!אני מרגישה שאני משתגעת!!!!וזאת לא פעם ראשונה שאני כותבת שאלה על זה,פשוט אף פעם התשובות לא באמת עודדו אותי כל כך ואני לא מפסיקה לחשוב על זה ...ואולי זה יישמע מוזר אבל אני רוצה פשוט שאחד מהחיילים שהרגו יסתכל עליי מלמעלה וישלח לי סימנים שהוא מסתכל...בחלומות או משהו כזה...למרות שזה נשמע ממש מפגר..
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות