הייתי בדיכאון שנה שעברה לזמן ממושך עם עליות וירידות.. לא שיתפתי אף אחד בזה חוץ מחברה אחת שאני נורא מתחרטת שעשיתי את זה. היה לי כלכך רע. יש לציין שאף פעם לא שקלתי להתאבד. זה קרה אני חושבת בגלל שהשגרה שיעממה אותי מדי (במשך שנה שלמה ניהלתי מלחמה עם ההורים על זה שאני מתבגרת, מאוד קשה להם לקבל את זה. ככה כל יום בערך במשך שנה. בית ספר בית ריבים לילה וככה הייתה תחושה שזה לא הולך להיגמר) בקיצור נשברתי בתוך עצמי, יש צלקות שבחיים לא אוכל להחלים מהן מהשנה הנוראית הזאת. עוד גורם לזה היה שיש לי חרדה חברתית שהולכת וגודלת עם הזמן. כשאני מבקשת משהו ממוכר/ת אני כולי רועדת מהלחץ ושלא נדבר על בית הספר! זה כאילו אני במרדף אחר מה להגיד מה לעשות איך להתנהג וכו'. זה לא נגמר וזה מטורף. אני מאוד פגיעה למרות שאני לא מראה את זה ופיתחתי מנגנונים חזקים מאוד להסתיר את הרגשות. בינתיים הן מצטברות שם בפנים, חשבתי שלבכות יעזור לי אבל אני חושבת שבכיתי כלכך הרבה שהמאגרים שלי הצטמצמו, לא יוצאות דמעות. במקום אני פשוט מחייכת לעצמי ואומרת ששום דבר לא ישבור אותי אבל זה בכלל לא נכון. אני מפחדת מהיום של ההתמוטטות עצבים ואני יודעת שאני כבר לא יכולה למנוע את זה. בשלב מסויים אני אצטרך לפנות מקום מהלב שלי. אני רגישה מאוד כמו שאמרתי והעניין עם ליצור קשר עם אנשים מאוד מרתיע אותי, תמיד אין לי כמעט מה להגיד והפחד הכי גגול זה שיראו אותי בתור 'משעממת'. אני באמת שוקלת כבר לסיים את המירוץ הזה בעזרת פעולה אחת פשוטה. קשה לי, אני כבר לא יכולה להכיל יותר וכמובן שאני יודעת שדיכאון זה לא דבר שקל להשתחרר ממנו. עוד לא עשיתי את מלוא התהליך ואני מפחדת פחד מוות להיות במקום הכל כך נמוך הזה שוב.
מה עושים במצב כזה?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות