לא יכולה להאמין שמישהו באמת רוצה אותי

למרות שאני די שלמה עם עצמי, אפשר לומר שאני חסרת ביטחון. קשה לי להאמין שמישהו באמת רואה בי משהו, לא מבינה למה מתחילים איתי. כבר הגעתי למצב שאם מישהו מוותר אני מבינה אותו, אני מוותרת לעצמי ולא נלחמת בדרך כלל. אני מסתדרת עם בנים אין לי בעיה לדבר איתם, אבל כשזה מגיע לקטע של אהבה זה לא הולך לי.

הבחור הראשון שהתחיל איתי, היה גדול ממני בשנה. בכלל לא הבנתי שהוא רוצה אותי עד שהוא ממש הראה לי. בשלב כלשהו הוא פשוט הפסיק. לא הבנתי מהי הסיבה כי ניסיתי להראות שזה הדדי, והוא גם פגע בי בשלב יותר מאוחר. הייתי יחסית צעירה והיום אני יודעת שהייתי פועלת אחרת איתו.

מאז אני נורא נזהרת, אם מישהו שאני מעוניינת בו מתחיל איתי לוקח לי זמן להיפתח, גם בגלל שאני מתביישת ומובכת, וגם בגלל שאני פשוט לא מאמינה לזה, ואז לא יוצא כלום.
באופן כללי הקטע אצלי עם בנים נדפק, והטעות שהייתה עם הבחור הנ"ל, חזרה על עצמה עם מישהו אחר, אבל באופן שונה.

אני והוא באותה שכבה. במשך המון זמן הוא גרם לי להאמין שהוא רוצה, וזה לא פשוט. האמנתי לו כי יש לנו דברים במשותף, אנחנו דומים. מהרגעים המעטים שדיברנו היה לי כל כך טוב, הרגשתי שהוא מבין אותי, רק לפי הצורה שבה הוא מסתכל עליי.. אין לי את זה עם אף אחד. הראתי לו שאני גם מעוניינת, בכל דרך, רק כדי שהטעות הקודמת לא תחזור על עצמה. אבל לאורך זמן הרגשתי שמשהו לא בסדר, יותר מדי סימנים סותרים. לא יכולתי לקבל את האפשרות שהוא לא רוצה, התייעצתי ולא הפסקתי לחפש תשובות, אף חברה לא ידעה לענות לי, אבל כן. שוב זה קרה לי.

מתחילים איתי, אבל לא יותר מדי. ואני מנסה לבוא לקראת אותם בנים וגם יוזמת, ואפשר להגיד שהוא הראשון שנתתי לו לגמרי להיכנס ללב שלי, כי הרגשתי שבאמת יכול לצאת משהו מזה.

אני יודעת שאני עוד צעירה, כל החיים לפני.. אבל אחרי המקרה הזה אני פשוט נשברתי. כל יום אני לא מפסיקה לחשוב, לבכות. אם תראו אותי לא תחשבו ככה, אני אוהבת לצחוק, אני אופטימית וגם עכשיו אני לא חושבת שמאוחר מדי, אני אצא מזה.. אבל עברו כמה חודשים ומאז אני תמיד חוזרת לזה ולא משחררת, לא יכולה להבין איך זה קרה שוב.

אשמח לחוות דעת ועצות להתמודד עם הבעיה ועם גברים בפעם הבאה :)