מרגישה חריגה ואבודה, איך אפשר לשנות את זה?

טוב, החלטתי לכתוב פה בעיקר כדי לפרוק, ואני מזהירה שזה יהיה ארוך, אבל אם תישארו עד הסוף ויש לכם עצה זה לא יזיק
אני לא מרוצה מאיך שהחיים שלי נראים, ואין לי מושג איך לשנות אותם. זתומרת, יש דברים שאני כן יודעת איך לשנות ופשוט אין לי אומץ באמת לעשות משהו בנושא, ויש דברים שאני במבוי סתום איתם.
בכללי כבר תקופה ארוכה מאוד אפילו שנים שאני מרגישה ששום דבר לא הולך לי, ושקשה לי למצוא את מקומי בעולם. לפעמים אני מסתכלת מסביב ואני מרגישה שיש איזה משהו, לא יודעת מה, אולי איזה סוג של סוד או עקרון בחיים שכולם עלו עליו ואני לא.
אני בת 21 ומעולם לא היה לי חבר. אפילו לא התנשקתי. בחיים לא הייתי בשום סוג של קטע רומנטי עם אף אחד. והאמת, שזה אוכל אותי מבפנים. ובגיל 21 זה גיל כזה שזה כבר מוזר, לפחות בסביבה שלי. אנשים סביבי כבר חושבים שיש איתי איזה משהו שהוא לא תקין, וגם אני מתחילה להרגיש ככה כשאני מספרת את זה לחברות חדשות הן מסתכלות עלי בהלם כאילו נפלתי ממאדים. ואני מפחדת גם שכל הגברים שאכיר ישפטו אותי בגלל זה. סטוצים לא מעניינים אותי, אני רוצה רגש. אין לי אומץ להתחיל עם גבר ברחוב וניסיתי אפליקציות לתקופה קצרה והבנתי שזה ממש לא מתאים לי. יצאתי לדייט אחד מהאפליקציה ולפני הדייט חשבתי שאני הולכת להתעלף מלחץ. זה מרגיש לי מאולץ ולא טבעי, אני יודעת ששום גבר לא ידפוק לי על דלת הבית ויגיד לי שהוא מאוהב בי, אבל יש לי תקווה שאיכשהו אצליח להכיר מישהו בצורה טבעית. פשוט התקווה שלי נעלמת כל יום שעובר. אמרו לי לא פעם ולא פעמיים שאני נראת לא נגישה, אבל אין לי מושג מה אני אמורה לעשות עם זה. הרי ככה אני נראת. כשכיף לי אני מחייכת וכשמצחיקים אותי אני צוחקת. אני לא מבינה מה מעבר לזה אני אמורה לעשות. זה לא כיף כשכל החברות שלי מדברות על בני זוג ומערכות יחסים ולי אין שום דבר לתרום לשיח, אז אני פשוט מקשיבה בשקט. בכנות, זה משאיר אותי ערה בלילות.
דבר נוסף הוא שאני אבודה לחלוטין בכל הנוגע לעתיד שלי. אין לי שום תשוקה לשום מקצוע, ואין שום חלום בנוגע לקריירה ספציפית. כל מה שאני יודעת זה שבאלי להרוויח הרבה כסף כדי שאוכל להרשות לעצמי מותרות. כן, אני יודעת שזה שטחי. הגעתי למסקנה שאני צריכה לבחור קריירה שאוכל לחיות איתה בשלום. יש אנשים שאומרים לבחור מקצוע שלא מרגיש לכם כמו עבודה, אבל אני לא חושבת שזה קיים אצלי. אז השלב הבא הוא לבחור משהו שאוכל לסבול. ובחיי שאין לי מושג מה. בחנתי כבר מליון כיוונים, מלא אופציות שונות, ואין לי שמץ של מושג מה ללמוד. מה שלא עוזר הם ההורים שלי, שלוחצים עלי כמו סיר לחץ ללמוד בסמסטר הקרוב, ושואלים אותי אם בחרתי תואר על בסיס יום יומי. הם זורקים לי הערות על זה שאני צריכה להתאפס, להיסגר כבר על כיוון ושהזמן מתמסמס לי בין הידיים. אני רוצה ללמוד. אני סקרנית ואני אוהבת ידע. אני פשוט לא יודעת מה.
דבר שלישי ואחרון, שאיתו אסכם, הוא שיש לי חרדת נהיגה שמפריעה לי בתפקוד היום יומי וזה נורא מתסכל אותי. אני מנסה לא להתנזר מנהיגה לגמרי, אבל לרוב הפחד מנצח אותי, אני מודה. אני מתלבטת אם לקבל עזרה מקצועית בנושא, אולי אפילו תרופתי. אני מנסה להכריח את עצמי לנהוג אבל תחושת החרדה שזה עושה לי היא פשוט בלתי נסבלת והיא מרגישה לי כמו בריון גדול ובלתי מנוצח. זה גורם לי כמעט ולא לצאת מהבית בסופש, כי לא נעים לי לבקש מחברות שלי לנהוג כל הזמן. אני גם מפחדת שטיפול תרופתי יצור אצלי תלות, ואני גם חושבת שהמשפחה שלי לא תבין אותי והם יחשבו שאני מגזימה, ושאני פונה לעזרה על כלום.
בקיצור, אם הגעתם עד לפה, אז תודה. אני בתקופה לא כל כך טובה ואני לא חושבת שיש לי מישהו בחיים שיכול להבין אותי.