איך לחיות באושר למרות הנתק מהמשפחה?

לפני שנתיים אבא שלי נפטר מחלה קשה, ומאז הקשר ביני לבין אמא שלי והאחים שלי נהיה רופף עד לא קיים.
אני גרה רחוק מהם, לפני כעשור בחרתי לא להישאר בפריפריה ולעבור לעיר הגדולה כדי לקדם את הקריירה שלי. הולך לי ממש ממש טוב.
אני מרגישה שיש לי הכל בחיים ואני רוב הזמן מאושרת, אבל אף אחד בעולם לא אוהב אותי, אולי חוץ מסבתא שלי, אמא של אבא ז"ל.
ניסיתי להילחם על קשר עם המשפחה, אבל אמא שלי פשוט כל כך לא אוהבת אותי ומסיטה את האחים שלי נגדי. היום גיליתי שלא הזמינו אותי לאזכרה של אבא שלי.
לאחרונה התרחקתי מעוד כמה חברות שהיו חברות ממש טובות שלי.
יש לי עוד חברים, לא מעט, חלקם טובים וחלקם פחות וסה"כ אני מרגישה שהתברכתי בקשרים חברתיים ושבכללי התברכתי ואני בהודיה אמיתית.
אבל אין לי משפחה. אני מרגישה יתומה. בא לי ממש ממש חיבוק.
אני לא אחפור פה יותר מדי, אבל אגיד שמאז שהייתי ילדה קטנה הרגשתי שאמא שלי לא אוהבת אותי, זה התבטא בדברים מאוד מכוערים שעשתה לי כילדה, אחד מהם היה להתעלם מקריאות הכאב שלי בגיל 4 כאשר הגננת הייתה נועלת אותי במחסן חשוך. באיזשהו שלב היא עלתה על זה והוציאה אותי מהגן. דבר נוסף שהיא עשתה זה להכריח אותי לקפל כביסה עם יד שבורה ולא מגובסת, עד שאבא שלי ראה אותי ככה ולקח אותי לבית חולים, להגיד לי שהיא "תעשה את החיים שלי חושך" כשהייתי בת 8, לא לפתוח לי את דלת חדרה כשבאתי להיפרד ממנה לפני שטסתי לטיול הגדול, והדבר האחרון ששבר את גב הגמל, לצרוח עלי שאני לא ראויה לאמא כמוהה בזמן שאני בשבוע 5 להיריון. זה גרם לי למרר בבכי. הפלתי את ההיריון כמה שבועות לאחר מכן.
אני יודעת שאני בנאדם רגיש ושבני המשפחה שלי הם פחות מחוברים לרגשות שלהם או לפחות פחות מראים את זה.
כל החיים עבדתי בלרצות אותם ובלרצות אנשים אחרים, אבל לאחרונה השתנה אצלי הסוויץ', הפסקתי להיות בנאדם שמרצה את כולם והתחלתי להתרכז בעצמי.
זה קרה בעקבות משהו בריאותי שעברתי ושממנו החלמתי ברוך השם.
אני חושבת שמאחר שהפסקתי לרצות, כמה מחברותי התאכזבו ממני, כי השתניתי.
אני חושבת שיש בי משהו פתטי, מצד אחד, כי אני לא בזוגיות ואין לי ילדים, ואני בת 36, אבל מצד שני משהו מעורר קנאה, כי אני נראית יחסית ממש טוב ואני מאוד מצליחה ומאוד כשרונית בהרבה דברים, ואני חושבת שבגלל זה, הרבה פעמים אנשים מרגישים מאוד בנוח להיות מרושעים כלפי. חלק גדול מהחיים לא הבנתי שהם מרושעים אלי, וחשבתי שאני לא בסדר, וניסיתי להקטין את עצמי ולכופף את עצמי. אפילו הלכתי מכופפת, כדי להקטין את עצמי. אבל כאמור לשמחתי זכיתי בהתפתחות והיום אני אוהבת את עצמי. יחד עם זאת, הניתוק מבני המשפחה והתחושה שמלווה אותי שאין אף אחד בעולם שאוהב אותי, העובדה שאין לי עם מי לעשות חגים ושבתות, שאין מישהו שמתקשר לשאול לשלומי למעט חברים מדי פעם, מאוד מעציבה אותי. אני בטוחה שאני לא האדם היחיד שחי ללא תמיכה מהמשפחה, אשמח לקבל עצות על איך להרים את הרוח בימים קשים על הרקע הזה. כאמור, אני גיליתי היום שלא הוזמנתי לאזכרה של השנתיים של אבא שלי וזה ממש ממש שבר את ליבי. תודה למי שקרא עד עכשיו ותודה למגיבים במידה שיהיו כאלה.