בן 28 ומעולם לא הייתי בזוגיות, מאז שהגעתי לגיל הבגרות אני זוכר את עצמי רוצה בן זוג, פשוט לא הצליח..
עם השנים נהייתי כבר אפאתי למצב, המנגינה הזאת שחוזרת על עצמה: מכיר מישהי חדשה, מדברים קצת ופתאום נזכר שיש דבר כזה רגש, ואז פרפרים בבטן, ואז נמחקת ההרגשה שאני סוחב אותה יום יום של דיכאון בגלל ניסיונות כושלים לזוגיות שהיו, במקרה הטוב יוצא לדייט ראשון ולא עובר אותו, מציע להיפגש עוד פעם ונתקל לרוב המכריע בסינון חחחח כבר צוחק על זה מרוב שזה עצוב!
בשלב הזה נשבר הלב והחיים ממשיכים, זה מתחלק לשלבים, לשלב שאני מסתכל על מה היה והאם הייתה באמת סיבה לסינון? האם נתתי מה שנקרא דגל אדום בוהק כדי שבאמת לא יהיה דייט נוסף? הרי אני בסוף גם חושב לעצמי שאני אפילו לא יודע אם אני רוצה להמשיך! אבל אני כמעט תמיד מוכן לצאת לדייט שני כדי לדעת שלא מתפספס כאן משהו...
אני מרגיש שמצד אחד אני רוצה להתקדם בחיים אבל חוסר הזוגיות מקשה על ההתקדמות, צריך אהבה, מיניות אבל נמצא כבר כמה שנים טובות בלי חחחח כבר צוחק על המצב מרוב שאני מרגיש עצוב.
הבנות לוקחות את החיים האלה כמובנים מאליהם, מצטער אבל זה נהיה מגעיל כבר, אין לי את הכוחות הנפשיים להתמודד עם עוד דחיות, עוד נסיונות כאלה, לפחות עד שתגיע מישהי שתראה נכונות להיות בן אדם, כי כרגע כל מי שאני פוגש בא לי להקיא, בנות ישראל התמסחרו לפנטזיות, ואני...משקר לעצמי יום יום ושומר על אופטימיות שזה לא המצב, ושבאמת יש מישהי שבדיוק כמוני שוכבת במיטה ומקווה לאותו דבר כמוני, ומי יודע אולי תראה בי משהו שהאחרות לא העזו אפילו לבדוק.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות