רוצה לתקן את המשפחה... זה אבוד?

היי אנשים טובים..הסיפור ארוך לכן אעשה את זה בקצרה..בגדול הסיפור הזה זה בעצם כל מה שיש לי בלב הסיפור הזה הוא שעיצב לי את האישיות שלי כל הבעיות הפחדים והחרדות הגיעו בעקבות הסיפור הזה..כל חיי זה זה ליווה אותי אבל קראתי לזה בשמות אחרים..פעם קראתי לזה דיכאון וחרדה פעם קראתי לזה הפרעות קשב מחשבות יתר,חרדה חברתית..השלכתי את זה על כל דבר שלא הסתדר לי בחיים..ברחתי מזה כמו מאש למרות שתמיד ידעתי..אני לא יכול לברוח הסיפור הזה הוא חלק ממני, הסיפור הזה הוא בעצם אני..
קשה לי לכתוב את הכל אז בקצרה אני האח הגדול ויש לי 3 אחים קטנים במהלך הילדות שלנו ראינו דברים מזעזעים בבית, הורים שרבים, אנשים זרים שנכנסים לבית שיכורים, אלימות..דודים ומשפחה עם השפעה רעה..דלתות תמיד פתוחות כי זו שכונה שכולם מכירים את כולם כזה..ההורים שלי כמעט ולא היו בבית ואני בתור אח גדול בן 8 הייתי צריך להתמודד כל יום עם טראומות קשות..הייתי מנסה כמה שפחות לחשוף את האחים שלי,הייתי מוכן לספוג הכל אבל כמה שנים אחרי אני רואה שזה השפיע עליי ועליהם אותו דבר..אף פעם לא דיברנו על זה..לא היה מענה מההורים הם היו עובדים קשה כמעט כל היום ולא היה להם זמן לשאול אותנו איך אנחנו מרגישים אפילו..הברירת מחדל הייתה פשוט להתמודד ולשתוק..גם בשביל לא להעמיס על ההורים גם ככה היו להם מספיק צרות..תמיד בחרנו להכחיש את מה שאנחנו עוברים ולהתעסק בדברים אחרים..היום אני בן 25 במשפחה פצועה אחים שלי בנתק ריגשי לא מדברים כמעט..אוהבים אחד את השני אבל אף פעם לא מראים את זה כולנו הפכנו למנותקי רגש והכל בגלל מה שעברנו ונאלצנו לשמור בבטן ולשתוק..כועסים על ההורים שלא ראו את זה ומצד שני אין לנו מה לכעוס כי הם דאגו להביא לנו אוכל לבית..מבוי סתום שיוצר צונאמי של כעס פנימי שאין מקום לפרוק אותו..אדישות הייתה הפתרון היחיד שלנו וככה יצאנו כולם אדישים ומנותקי רגש..

יום אחד אני מחפש משהו שאיבדתי בבית של ההורים..הגעתי לאלבום תמונות ישן מלא אבק נראה שלא פתחו אותו שנים..אני פותח באמצע של האלבום והתמונה הראשונה שאני רואה זה תמונה של האחים הקטנים שלי באותה תקופה שעברנו את מה שעברנו..באותו רגע זה זרק אותי בחזרה לאותם זמנים והמנעולים ששמתי על אותם זיכרונות פשוט נשברו בשניה.
קיבלתי סכין בלב ועלו בי דמעות וכמו שכבר הספקתם להבין אני לא אדם רגיש במיוחד..יצאו לי דמעות ואחרי דקה דאגתי להסתיר אותן..הייתי בשוק שהצלחתי לשכוח מהכל והמוח דחק את הכל לצד ושזה התפרץ פתאום נפל האסימון מהיכן נובעים 80 אחוז מהבעיות בחיים שלי..אמרתי לעצמי שאני חייב לדבר את זה במשפחה לתקן הכל אני לא רואה איך זה קורה כי זה עבודה של שנים וגם אין לי כבר אומץ כי זה חבית נפץ אולי כדאי לא לגעת בנושא? ממש בא לי להגיד להם שאני אוהב אותם אני יודע שהם יודעים אבל עדיין בא לי להגיד להם מבלי שזה ירגיש לי מוזר..איך יוצאים מהדמויות האלו שהמציאות תפרה לנו?
אני יודע שאם אפתור את זה בשביל עצמי אוכל לעזור להם גם להתמודד עם זה יותר טוב..גם ככה אני מרגיש לפעמים שיכלתי להיות אח טוב יותר ולהגן עליהם בצורה טובה יותראשמח לעצות דעות ואפילו מי שמזדהה שיספר קצת על החוויה שלו ואיך הוא מתמודד..
בריאות אהבה ואור לכולם.