שלום מייעצים יקרים.
אז אגש ישר לעניין אני בת 26 ודתייה, שרוצה כבר הרבה מאוד שנים להתחתן ולצערי לא מצליחה למצוא את המיועד שלי כבר הרבה זמן. יצאתי עם קרוב ל20 בחורים שלצערי הקשרים איתם לא הבשילו לשום דבר שקרוב לחתונה. עד הקשר עם הבחור האחרון.
עם הבחור האחרון הרגשתי כימיה חיבור ומשיכה באמת מטורפים, תחושה כאילו מצאתי את מה שחיפשתי כל החיים וזה היה אפילו טוב יותר מכל מה שהעזתי לחלום עליו. הוא גם הרגיש תחושות כאלו ובדייט השני כבר דיברנו על חתונה.
עם זאת, לאחר חודשיים של קשר הייתה לנו מריבה שהרגשתי שהיא טרפה את כל הקלפים עבורו והוא שקל להיפרד. נשארנו ביחד ולאחר 4 חודשים של קשר היה יום אחד שבו היה לנו קונפליקט קטן אבל בסוף התפשרנו ואיכשהו הגענו לדרך האמצע ואני מסכמת את אותו יום כיום סה"כ טוב. אבל הוא לצערי לא ראה את זה כך ולאחר שבוע של ריחוק מצידו, הוא סיים את הקשר בשיחה קצרה של רבע שעה פנים אל פנים, בלי שום אפשרות לנהל דיון על העניין ובלי שום הודעה מוקדמת.
כעת אחרי הפרידה המאוד כואבת, כשכבר הרגשתי שהגעתי לסוף מסע החיפושים שלי, אני מנסה לאסוף את השברים ולהתקדם הלאה, לצאת לדייטים ולהמשיך לחפש, אבל חודש אחרי הפרידה אני עדיין מתקשה לחזור לעצמי לגמרי ולא מצליחה כל כך לפתוח את הלב לבחור חדש. על אף שהשכל בהחלט אומר שלא היה כדאי להמשיך אם בכל קונפליקט קטן הוא רק רצה לקום וללכת ושלא מגיע לי מישהו שלא רוצה להילחם עליי ועל הקשר שלנו, הלב עדיין מסרב לשחרר והגעגועים, הזיכרונות והמחשבות שצפים לצערי ממשיכים להעיק עליי ביום יום. אני מרגישה שאיבדתי קצת אמון במין הגברי שיהיה מישהו שאכן ירצה להישאר ולהתאמץ ולהילחם על מה שחשוב ולא פשוט יקום וילך כשמתחשק לו וקצת פחות נוח לו. בנוסף, החרדה להישאר רווקה לאורך שנים והחלומות על ילדים ומשפחה משלי בהחלט לא מוסיפים לסיטואציה ולתחושות המורכבות שאני חווה.
אשמח לעצות ותודה רבה על תשומת הלב.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות