היי, לפני חודש וחצי חליתי במחלת הנשיקה , קיבלתי את זה מאוד קשה, היה לי קרוב ל40 מעלות במשך שלושה שבועות רצוף ואפילו הייתי מאושפז שבוע.
הבת זוג שלי מדהימה ואני אוהב אותה , אבל היא אדם מאוד חרד ממחלות וההורים שלה אפילו יותר והם מקשים עליה , מגבילים אותה בלהיפגש איתי ולהתקרב אלי .
למרות שכשחליתי אמרו לי חד וחלק שמחלת הנשיקה זו מחלה שניתן להידבק בה רק על ידי רוק , היא לעומת כל הסביבה הקרובה שלי , לקחה אובר ביטחון ברמה שלא הסכימה להגיע לחדר שהייתי מאושפז בו בבית חולים, שלא נדבר על להתקרב אלי מרחק של פחות משני מטר או חלילה לתת לי יד.
אבל את זה עוד הבנתי , כי הייתי חולה מאומת והיו לי תסמינים מפה ועד עזה.
מאז עבר זמן והתחלתי להרגיש טוב , נעלמו לי כל התסמינים כבר כמעט שלושה שבועות וכרגע אני מרגיש יותר בריא מבריא, והיא עדיין באותה הגישה בגלל שעדיין יצאתי חיובי בבדיקת נוגדנים פעילים , אבל העניין הוא שנוגדנים יכולים להיות לי כמה חודשים וזה לא אומר כלום על האם אני מדבק או לא, לפי כל הרופאים שהיו לי במהלך המחלה , ברגע שאין חום ותסמינים ומרגישים כרגיל אפשר לחזור לשגרה ואין סכנת הדבקה.
חזרתי לשגרה , אני נפגש עם חברים ומשפחה , מטייל ואפילו עובד ורק איתה נשאר אותו דבר .
מאוד קשה לי עם זה , כל פעם שאני נפגש איתה אני מקבל צביטה בלב ברגע שהיא מתרחקת ממני או נבהלת שאני מתקרב טיפה יותר מדי.
אני מרגיש שהיא וההורים שלה מסתכלים עלי בתור מצורע ומזוהם למרות שאני כבר ממש סבבה.
והיא מנגד כועסת עלי שאני לא שולט בדחפים שלי ואני מוכן לסכן אותה ולא מוכן להתאפק עוד קצת
למרות שאני מסביר לה שאני לא רוצה שנחזור לשגרה , זה לא שביקשתי שנחזור לישון ביחד או לא יודע מה . כולה חיבוק או להחזיק יד, המינימום של המינימום שאגב עם כל הסביבה הקרובה האחרת שלי אני כרגיל לגמרי ואף אחד לא נדבק
זה מרחיק בינינו וכל הזמן אנחנו רבים ואני מרגיש כלכך מיואש כבר אני לא יודע מה לעשות ואם אני בכלל צודק
סליחה על החפירה
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות