היי.
את האמת מה שאני הולך לספר לא התחיל מהיום, אלא התעורר מתחילת השנה.
עליתי אז לכיתה ז', ועם הגיל- ההורמונים מתפתחים אז כמובן שכמו לכל ילד.. יהיו לי חצ'קונים.
זה התחיל בשניים-שלושה קטנים ועבר למקרים יותר גרועים, היו ימים שהייתי מלא בפצעונים :(
בשכבה שלי היו עוד המון ילדים שלא צמח להם עוד חצ'קון אחד, כמעט כולם (!!!) אז הרגשתי ממש מוזר, הרגשתי שונה (ולא מהבחינה הטובה), הרגשתי רע.
הייתי מפחד לצאת מהבית בלי משהו שיסתיר את הפצעונים, וזה התחיל מלשים מחמם-צוואר בימים של קיץ (35 מעלות או אפילו יותר) כדי להסתיר את הפצעונים בסנטר (וגם אותו לבשתי עד האף בלי לנשום),לשים ז'קט כדי להסתיר את הפצעונים במצח (עם הכובע של הז'קט), ללבוש טרנינגים בקיץ (כי היו לי מלא פצעונים גם על הרגליים וזה היה נראה מוזר).. הייתי ממש גורם לי לסבול כדי שלא יראו את זה. וסבלתי מאוד..
התחלתי לשנוא את עצמי בגלל האקנה. אפילו המשפחה שלי התחילה להעיר לי על האקנה למרות שאני לא אשם בזה.
אני הייתי פוגע בעצמי בלפוצץ את החצ'קונים האלה ולהכאיב לי.
אני לא יודע למה אני מרגיש רע עם זה שצומחים לי חצ'קונים, אוליי בגלל שזה אצלי קצת יותר מדי? אוליי בגלל שזה לא כזה נורמלי לראות נקודות אדומות עם קצה לבנבן בפנים?
אני כבר לא יכול לצאת בלי המחמם צוואר שלי או בלי משהו שיסתיר את זה
אני מרגיש רע עם עצמי כל פעם שאני יוצא עם אנשים
אני חושב על כמה שאני מכוער ולא יפה בגלל זה
אני צריך עזרה.. מה לעשות?
:(
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025