אני אסביר. חשוב לציין שהיני אוטיסט (יכול להיות שזה משנה), אדם למשפחת הורים בני 50+ ויש לי אח קטן בשנות נעוריו. דרך אגב, איני יכול לעזוב את הוריי, זה רק כדי לברר אם זה אשמתי או לא...
היני חי עם ההורים שלי מאז לידתי, ושמתי לב שבמהלך השנים הם היו קרים אליי וכעסו עליי והתלוננו שאני אפסיק להתנהג ככה (בלי לתמוך או לנסות להבין אותי), בעיקר כאשר אני הייתי נכנס להתמוטטיות עצבים, בכיתי קשות, זרקתי דברים, או שעשיתי טעות.
כאשר זה קרה, מאז גיל 13, תשובתם לכולם הייתה שאני עושה את זה כדי למשוך תשומת לב שלילית ושזו "סתם הצגה". זה קרה לי כל כך הרבה פעמים שאני כבר לא בוטח בהוריי, מנסה להתרחק מהם ככל האפשר ומרגיש שהם בכלל לא אוהבים אותי (אבל לפחות הם אוהבים את אחי הקטן, נכון?).
יש לי אפילו כמה דוגמות....
למשל, לא מזמן, ביום ההולדת של אחי, אני הייתי מדוכדך כל היום, ניסיתי להחזיק את זה, אבל בשל שרשרת אירועים מדכדכים במסעדה, והכעס של אמא שלי על השירות הנוראי במסעדה, בנוסף לאירועים אישיים הנוגעים לזהותי העצמית אשר דכדכו אותי מלכתחילה.
בסופו של דבר אני הכרחתי את עצמי לצאת מחדרי כדי להיות ליד אחי, אבל לא שרתי ופניתי את גבי אל כולם בעצב. אז אמא שלי קיללה אותי שזה גם יהיה לי ככה ביום הולדתי הקרוב. לכן אני רצתי אל חדרי ובכיתי שם מרוב דכדוך. אז אבא או אמא שלי התלוננ.ה שבכיתי חזק מדי ושאני צריך להפסיק. אז אני בכיתי בשקט וכל היום הייתי מדוכא עם ספק לחיות. גם שכחתי לציין שהם אמרו לי "שזה לא הכול עלייך".
היו פעמים שהייתה לי תחושה שאמא שלי עיוותה את מה שקרה כדי להוציא אותי כאשם, על ידי כך שאמרו שזה לא היה כזה חמור או שלא קרה בכלל.
בנוסף, היו פעמים שאמא שלי גרמה לי רגשות אשם כי עשיתי טעות או שלא הסכמתי איתה. גם פעמים רבות אמא שלי מעירה לי על המראה החיצוני שלי (שעירות ומשקל עודף יתר על המידה) באופן כזה שזה גורם לי להרגיש גרוע עם עצמי.
פשוט מעניין אותי לדעת אם זו אשמתי או שאכן משהו לא בסדר עם ההורים שלי. כבר יש לי חששות ופרנויה על כך שאולי זייפתי את כל זה מלכתחילה וזו בעצם כנוניה של המוח שלי.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות