מפחדת שיחזרו לי ההפרעות אכילה ושוב פעם אצטרך להילחם עם לאכול, איך להפסיק עם זה?

היי תודה לכל מי שקורא את זה
הקדמה קצרה אני בת 15 יש לי חמש אחים קטנים תמיד הייתי עצמאית ודואגת לעצמי… כולם סמכו עליי.

פעם ראשונה התחילה לי הפרעת אכילה אחרי הסגר הראשון פשוט הפסקתי לאכול למשך חודשיים כי הייתי שמנה ורציתי להרזות. רזיתי ממש וניהייתי מקל. אבל אהבתי את זה ובגלל זה המשכתי לא לאכול. אחרי חודשיים בערך ראיתי כתבה על קארין באומן ולא הפסקתי לבכות. פחדתי שאגיע למצב שלה אז אמרתי לעצמי שאני חייבת לאכול אז ניסיתי ולא הצלחתי פשוט הקאתי. פעם שניה גם הקאתי. לא ידעתי מה לעשות אז המשכתי לא לאכול. ואז שמתי לב שהפסקתי לקבל מחזור אז עוד יותר פחדתי אז ניסיתי שוב לאכול. אחרי כמה נסיונות הצלחתי לאכול בלי להקיא והמשכתי בהדרגה. חשבתי שזה נגמר.
אבל אחרי כמה חודשים החלטתי להשקיע יותר בלימודים אבל לקחתי את זה קשה מידי.
הסדר יום שלי הלך ככה;
קמה בבוקר, הולכת לבית ספר, חוזרת, ישנה שלוש שעות, שיעורי בית ולומדת למבחנים, מקלחת ולישון.
זאת היתה תקופת מבחנים עמוסה ממש בבית ספר. אז היה עליי המון לחץ.
וכן, שכחתי לאכול.
זה לא היה מכוון, פשוט שכחתי. אני באמת לא יודעת למה. רעבה אני לא מרגישה, אז קל לשכוח.
העברתי ימים שלמים בלי לאכול. בהתחלה לא שמתי לב לזה. ואז התחלתי להרגיש כאבי ראש ושרירים באופן קבוע. אז לקחתי כדורים. מלא כדורים. אדוויל ואקמול בבוקר, נורופן בערב.
אחרי כמה זמן קלטתי שאני לא אוכלת אבל בחרתי להדחיק ולהתעלם. והמשכתי כרגיל.
התחלתי לעשות בייביסיטר כמעט כל ערב. העמסתי על עצמי יותר מידי. הייתי ללא אוכל וכמעט ללא שינה למשך תקופה ארוכה.
היו פעמיים שניסיתי לחזור לאכול, אבל זה נגמר בזה שהקאתי. אז וויתרתי כבר. אמרתי שזה לא חשוב, שזה לא משנה.
הייתי ממש רזה. אולי הכי רזה שהייתי כל החיים שלי. פשוט מקל.
אני לא זוכרת לכמה זמן זה הגיע כבר, אבל זה היה הרבה זמן. בזמן הזה לא הרגשתי כלום. לא שמחה, לא עצובה, לא חייכתי ולא בכיתי, פשוט ריקנות וכלום בתוכי. לא ידעתי מה לעשות עם זה, אבל שוב, הדחקתי.
קצת לפני פסח הבנתי שעוד מעט חג, ואני אהיה חייבת לאכול עם כולם. באותו זמן גם ירד הלחץ בלימודים.
אמרתי לעצמי שאני חייבת לחזור לאכול.
אז ניסיתי שוב. אכלתי עוגיה. והקאתי.
יום אחרי ניסיתי שוב. אכלתי לחם עם חביתה. והקאתי.
יום אחרי ניסיתי שוב. אמרתי לעצמי שאני חייבת.
אכלתי סלט, והקאתי. ואז בכיתי את החיים שלי. את כל הרגשות שלא הרגשתי, את כל הלחץ בלימודים, את כל מה שהדחקתי, פשוט בכיתי.
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הייתי חייבת לקחת את זה לאט. אז שתיתי נס קפה, ושמתי לי פרק של חברים כדי להירגע. באמצע הפרק ואחרי שלוק מהקפה לקחתי עוגיה מהקופסה שהיתה לידי. אכלתי. לא הקאתי. שתיתי שלוק מהקפה. הייתי שקועה בפרק אז לא שמתי לב. לקחתי עוד עוגיה. פתאום באמצע הביס אני קולטת שאכלתי. וואו. הרגע הכי מאושר בחיים שלי נראלי. הבנתי שהצלחתי. אכלתי עוד עוגיה וסיימתי את הקפה.
יום אחרי אכלתי נס קפה ועוגיות בבוקר ופסטה ושניצל בצהרים. וככה גם בימים שאחרי. הצלחתי לחזור לאכול.
ארוחות ערב לא הוספתי עד פסח, אבל זה היה בסדר.
זאת היתה המלחמה הכי קשה שהיתה לי עם אוכל. אבל יצאתי גם מזה ברוך ה׳.
ולא, זה לא נגמר כאן.
בחופש הגדול השמנתי ממש, ורציתי לחזור ללימודים רזה ויפה. אז אמרתי לעצמי שאני אבחר בדרך הקלה ואפסיק לאכול כמה ימים. אבל כמובן שזה לא היה כמה ימים ונמשך עד עכשיו. זה התקופה הכי קשה שהיתה לי ולא רק מבחינת ההפרעת אכילה. אני מרגישה לבד. אני אולי מוקפת בהרבה אנשים ויש לי חברים והכל אבל אני עדיין מבפנים מרגישה לבד… אני כותבת בדמעות כי אני לא יודעת כבר מה לעשות. אין לי כח לכל המלחמה הזאת של לנסות לאכול שוב אבל אני מפחדת… ועוד יותר מפחדת שזה יחזור שוב עוד כמה חודשים.
איך מפסיקים???