לא אוהבת שצוחקים עליי ולא מבינה בדיחות, יכול להיות שאני רגישה מדיי ואני הבעיה?

שלום, אשמח לעצות.

אני לא אוהבת שצוחקים עליי ולא מבינה בדיחות.
אחי בן ה-13 אוהב לצחוק עליי למרות שיודע שאני לא אוהבת וזה פוגע בי לפעמים. דיברתי עם ההורים,הם ניסו לדבר איתו, לא עבד ואחרי זה אמרו לי פשוט להתעלם ממה שהוא אומר.
אני לא מצליחה.
הוא צוחק על כל דבר בחיים שלי:לימודים,חברים,מה אני עושה בזמן הפנוי, אוכל( מנסה לאכול בריא)..
הוא גם לעיתים קרובות מספר פדיחות ודברים שקרו לי לאחרים במטרה לצחוק עליי, אמרו לו להפסיק לעשות הוא לא מפסיק.
קורה גם מקרים שהמשפחה צוחקת עליי ,זה פוגע בי ולא מצחיק והוא זה שלרוב גורר אותם לצחוק ומזכיר את הפדיחה שעשיתי.
יש לי שלוש דוגמאות שזכורות לי מהזמן האחרון:
1. התחלנו לדבר על זה שאני הולכת ללמוד נהיגה בקרוב ואחי בן ה-13 ואמא שלי החורגת( אנחנו ביחסים טובים, מגיל קטן גידלה אותי) ירדו עליי בנושא זה. אמרו שעדיף לי לא ללמוד, שלא אצליח, אחי בן ה-13 אמר שלא יסע איתי..
וכשהתעצבנתי ולא הבנתי שזה בדיחה הם אמרו שזה בדיחה ואמא שלי החורגת אמרה:" את לא צריכה לקחת ללב, את לא תסתדרי בעתיד אם תקחי כל דבר ללב".
מה אכפת לי מה אחרים אומרים אבל מהמשפחה לפחות מקווה לכבוד ואמירות טובות.
2. שיחקנו משחק מילים ברוסית( אני לא הכי טובה ברוסית), אמרתי כמה מילים לא נכון ,שכולם צחקו הבנתי למה צחקו לא נעלבתי צחקתי איתם אבל אחרי שעבר הצחוק אחי כל הזמן הזכיר את הפדיחה כלומר שאמרתי מילים לא נכונות ובכוונה אמר גם מילים לא נכונות במטרה לחקות אותי וכולם זרמו איתו וצחקו עליי וזה כבר לא היה מצחיק, הרגשתי שיורדים עליי, לא היה לי כיף לשחק.
3. אני מנסה לאכול בריא אז אחי כל הזמן צוחק עליי כשאני אוכלת משהו פחות בריא ואומר :"מותר לך לאכול,זה לא בריא", אמא שלי החורגת גם זורמת איתו לפעמים.
אני יודעת שאני לא צריכה לקחת ללב מה שאומרים.
אבל אני לא מצליחה, אני בן אדם דיי רגיש ומהמשפחה אני מצפה לשיתוף,לתמיכה לכבוד. לא לצחוק וירידה שהרוב קורת מאחי הצעיר שמתחיל את זה.
האחי הצעיר ממש הורס לי את מצב רוח עם הירידות.
והמקרים שהמשפחה ואחי יורדים עליי ממש הורסים לי מצבי רוח, רגעים וגורמים לי לפקפק בעצמי.
יש לי בעיית ביטחון עצמי, ייתכן שבגלל אחי שמגיל צעיר ירד עליי וגרם לי לפקפק בעצמי.
לפני כמה שבועות נסעתי לשבועיים לבד בחו"ל והיה לי כיף. לא ירדו עליי, הרגשתי שהביטחון העצמי שלי השתפר והרגשתי עצמאית ומסוגלת.
אני מאמינה שחזרתי עם ביטחון אישי גדול יותר ממה שהיה לי,מפחדת שירד בגלל מצבים הלאה.
מה לעשות כדי שהביטחון העצמי לא ירד? מה לעשות עם הסיטאוציה בבית?
אני תקופה רוצה לעבור לגור לבד, ביקשתי גם בצו ראשון להיות בבסיס סגור בצבא. יש רעיונות לעתיד שיכולים לעזור במצב? האם הבעיה בעצמי או בהם?
אמא שלי החורגת אמרה לגבי המקרה עם הנהיגה: " שאין סיבה שאקח ללב, שאני צריכה להפסיק ללקחת ללב כי אני בת 17, שאם אחרים יודעים לצחוק גם אני צריכה לדעת לצחוק, אני גדולה הגיעה הזמן שלא אקח ללב ואבין בדיחות וצריך להיות לי יכולת התמודדות".
אמא שלי החורגת חושבת שאין בעיה במה שעשתה, הכל טוב זה רק אני הבעיה שלקחתי ברצינות ונעלבתי.
אבא שלי אמר שאני פשוט צריכה להתעלם.
אולי אני יותר מידי רגישה ואני הבעיה, לא יודעת. מה אתם אומרים?