היי, קוראים לי צ', אני מסיימת שנת שירות בקרוב ומיד לאחר מכן מתחילה לימודי רפואה.
זה היה החלום שלי מאז שאני זוכרת את עצמי, כל החיים שלי למדתי בשביל זה וקרעתי את עצמי בשביל כל סיכוי להצליח. כולי זה לא נראה הרבה בגלל שאני "צעירה" אבל ניגשתי לפסיכומטרי 3 פעמים בכיתה י"א ולמרקם פעמיים כדי להתקבל בדיוק לפקולטה שאני רוצה.
איכשהו הכל הסתדר והתקבלתי לרפואה בעברית. על פניו אני אמורה לשמוח, זה כל מה שאי פעם רציתי אבל משום מה אני מרגישה נורא. כל יום שעובר מתבררת לי המחשבה שזה גדול עליי, שהתחייבתי ל7 שנות לימודים ועוד כמה שנים טובות של התמחות. כולם חושבים שאני חכמה ומוצלחת ורק אומרים שהם תמיד ידעו שתקבל ואני לא יודעת על מה הם מדברים, אני לא שום דבר מאלה. כל מה שהשגתי היה מזל טהור ועכשיו אני עומדת להתחיל ללמוד ונראה שהזמן זז כלכך מהר ותחילת הסמסטר רק מתקרבת ואני מבינה כמה זה גדול עליי.
אני אמורה לשמוח וכולם מצפים שאשמח ואומרים שהם סומכים עליי אבל אני לא סומכת עליי והם גם לא אמורים כי זה לא נכון, אני הכנסתי את עצמי למשהו שגדול עליי. אני יודעת שאני אאכזב את כולם ומרגיש לי שהשקעתי כלכך הרבה מאמצים למשהו שלא מתאים לי ואני לא רוצה לעשות את זה, כל מה שאני רוצה זה לבכות לאמא שלי ולהשאר בבית ולא להתחיל את השנה אבל זה כבר מאוחר מדי, וגם אם זה לא היה לא הייתי יכולה לעשות את זה. אני כלכך מפחדת שכל מה שניסיתי להשיג היה לשווא ושזה בכלל לא יהיה מה שדמיינתי.
מה אני אמורה לעשות?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025