זה משמש יותר לפריקה, אבל אני יודע שיש פה אנשים מדהימים אז בטח שגם תגובות יבואו בטוב. אני אחלק את זה לנקודות כי זה לא מתאים לסיפור ממש...
אז ככה, תמיד הסתכלתי על העולם בצורה קצת משונה, קראתי לזה "ראליסטיות" למרות שלפעמים אני לא בטוח אם מדובר בפסימיות קשה. הראליסטיות/פסימיות גונבת את התמימות, וגורמת לי להפוך לאדיש לכל ההנאות הקטנות בחיים.
סיימתי תיכון. אני אמור לשמוח לא? אבל למה בעצם... שירות צבאי מרגיש לי כמו סבל. מה היה רע לי בבית ספר, להיות מוקף בחברים מכל הכיוונים? אני אדיש, ולכן לא חברותי. אני חושש שאתקשה להכיר חברים בצבא. הפרופיל שלי הוא 97, ואח שלי שנמצא בחי"ר אמר לי ישירות ש90% מהקרביים הם ערסים. אני לא אסתדר עם ערסים. אני לא בטוח אם אסתדר בקרבי אפילו... ואמא שלי לא עוזרת, צורחת כל הזמן שהיא לא צריכה 2 ילדים בעזה. אני מרגיש כאילו אני רוצה לנסות להוריד פרופיל, אבל משומה אני לא, ואין לי הסבר למה לא.
עם סיום התיכון הגיע הריחוק מהחברים... אנחנו בוואטצאפ קבוע כמובן, וגם בפייסבוק. אבל איזה מן חיי חברה אלה? עידן נורא ואיום, הייתי רוצה להיוולד 100 שנה אחורה.
אני עובר מעבודה לעבודה באותה תדירות שאני מחליף גרביים. כל העבודות של הנוער מעייפות עם משכורת מינימום מבאסת. לפעם אני חושד שאולי אני שונא עבודה בכללי, ולא רק את העבודות שכלולות בחברות. קשה לי לדמיין את עצמי עובד כל יום בפרך, אלו חיי סבל.
אני מרגיש מאוד לא בטוח במיניות שלי. או הומו או בי. מרגיש שאין לי עתיד. לא מסוגל לשרוד בעבודה, נכנס ללא חברים לעולם האמיתי, השירות הצבאי שלי מעורפל ומלחיץ, ועכשיו יהיה לי גם בעיות בזוגיות ונישואין? =/
איך נער בגילי יכול להסתדר או להרגיש בנוח עם המיניות שלו? (אם יראו אותי מהשכבה אני לא אדע איפה לקבור את עצמי). איפה אני יכול להכיר אנשים "כמוני"?
כבר בערך שבוע שאני מרגיש רעב שאי אפשר למלא באוכל, זה נשמע מוזר אבל ממש מרגישים חור בתוך החזה, לא יודע להסביר. לפחות אני יודע שבחיים לא אגיע למצב של נטיות אובדניות... זה מרגיש לי כמו חולשה, ואני שונא להקרין חולשה (אף אחד לא יודע שאני בדיכאון).
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות