לא מצליחה להבין איך אפשר לנהל חיים בעולם הזה

איך אני אמורה לתכנן את החיים שלי כשאי אפשר להתקיים כאן בצורה הגיונית? לא נולדתי למשפחה עשירה, אני לא איזה גאונה שיכולה להמציא פטנט שיביא לי מיליונים, אני מישהי ממוצעת עם יכולות ממוצעות ורצון בסיסי לחיות חיים צנועים ופשוטים, למה אפילו את זה אי אפשר לדמיין?
איך אפשר לחיות ולצאת מהבית של ההורים כשעלות שכירות היא חצי משכורת וכדי לקנות בית צריך לעבוד חצי מהחיים?
ונניח שארצה ילדים, אם בקושי אפשר לכלכל את עצמך אז איך אפשר לדאוג לילדים? עד שאתבסס כלכלית כבר לא יהיו לי ביציות. איך אפשר להתחיל ללמוד ותוך כדי לעבוד ולדאוג לעצמך?
יש לנו 24 שעות ביממה. 8 שעות הולכות על עבודה, משהו כמו שעה על נסיעות לעבודה ולבית, עוד שעתיים-שלוש על מטלות בבית, שעה-שעה וחצי של מקלחת, טיפוח עצמי והתארגנות, עוד 8 שעות של שינה, מה כבר נשאר לנו מהיום? כמה זמן פנוי כבר נשאר לתחביבים, לפיתוח עצמי, למשפחה, לחברים, ללמידה נוספת? ובכלל, איך במצב כזה מצופה ממך להתחיל לימודים אקדמאים על מנת להעלות את הסיכויים לעבוד בעבודה מכובדת בעתיד? עם 4 שעות פנויות ביום? זה לא אפשרי, זה פשוט לא אפשרי לעשות את כל הדברים האלה ולתת 100% מעצמך. כשאני מנסה לתת 100% מעצמי בכל מה שאני עושה אני מוצאת את עצמי מותשת ולוקח לי חודשים להתאושש נפשית.
למה חייב להקריב מאיכות העשייה שלך כדי לתחזק את הבריאות הנפשית שלך? למה מצופה ממך לתת 100% מעצמך בעבודה על חשבון השפיות והתפקוד שלך בשאר תחומי החיים? למה כל כך הרבה זמן מהיום חייב להשרף על מלאכה חסרת מהות שלא מתגמלת אותך לא מנטלית, לא שכלית ובטח שלא כלכלית?
אני לא רואה את עצמי בעתיד, אני לא רואה את העתיד, ואני לא רואה את עצמי מרוצה מהעתיד שריאלי לדמיין בין הגבולות והתנאים שהחברה והמדינה מציבות לאזרח.
אני לא מסוגלת לדמיין עתיד שבו אני משעבדת את עצמי ל-50 שנה רק כדי לכסות משכנתא, אני לא רואה את עצמי מקריבה מהחינוך, מהבריאות ומאיכות החיים של הילדים שיהיו לי רק כדי לתחזק אורח חיים בסיסי ולהתקיים באופן הכי מינימלי שיש.
שלא נדבר על זה שהמיסים לא מפסיקים לעלות ושכל פעם מוצאים דרכים חדשות לקחת מהאזרח את מה שהוא מרוויח, המיסים עולים, המשכורות נשארות זהות. אני צריכה להיות ראש קטן ולקוות שבנס כלשהו הכל יתאפס וירד? זה לא משנה מי בשלטון, זה לא עניין של ימין ושמאל, אבל אנשים יעמידו פנים שזה כן כדי להעמיד פנים שיש להם שליטה ויכולת להשפיע על זה בלי מאמץ מעבר להכנסת פתק שרשום עליו רצף אותיות כלשהו לתוך מעטפה.
אני לא מסוגלת לדמיין את עצמי בעוד 15 שנה עובדת 9 שעות ביום באיזה משרד, מחכה שעה בפקקים, מגיעה הביתה לבית עם ילדים שאין לי שום שליטה על החינוך שלהם ושהמוח שלהם סופג 100% מהזבל שהם נחשפים אליו, שצריכים לחיות בתת תזונה על שניצלים קפואים ושאריות מאתמול כמו 90% מהילדים ממעמד הביניים ומטה במדינה הזאת, נושמים אוויר מטונף בעולם מזוהם, חיים בחברה רעילה וחסרת מוסר, איך אפשר לדמיין דבר כזה ולהיות מרוצה ממנו? מה הטעם בכלל? למה כולם כאן כל כך אפתיים לזה? כל החיים שלנו סובבים סביב הישרדות בסיסית בתוך מערכת מורכבת, למה בכלל לתחזק מערכת כל כך מורכבת אם אנחנו לא מרוויחים משום יתרון שיש למודרניות? כל היתרון שיש לנו בחיים של היום בהשוואה לאלו של הדורות שקדמו לנו זה גישה מהירה לבידור אינסופי?
אם הדרך שקיימת לא מתאימה אז צריך לסלול אחת חדשה, אבל אדם לבדו לא יכול להפוך סדרי עולם. כולנו צריכים ונצטרך לסבול מזה. לאף אחד אין תוכנית לטווח הארוך? כולם פשוט מצפים שדברים יעבדו מעצמם? מקווים שהם יצליחו לקמבן את המערכת? שיום אחד הם יהיו בראש הפירמידה? אני לא מבינה את זה. דברים רק הולכים להתדרדר ואנחנו רק הולכים להיות חלשים יותר ויותר.
האוכל שלנו לא מזין אותנו באופן ראוי, הנזקים מצטברים, הגוף והמוח שלנו לא יוכלו לתחזק את עצמם. המים שלנו מלאים במתכות שמצטברות בגוף, בכלור שמזיק לנו. האוויר שאנחנו נושמים מזוהם ולא יהיה ראוי לנשימה למשך הרבה זמן. לא מפסיקים לרסס את הקרקע בחומרים שמחלחלים עמוק למקורות מים תת קרקעיים ופוגעים ויפגעו בפוריות של האדמה גם שנים לאחר מכן. איך מישהו יכול להיות רגוע? למה דברים הגיעו למצב כל כך חסר תקווה? יצרו לנו דיסטופיה.
כדי להתחמק מההשפעות של הדברים האלו צריך לטפל במה שאתה צורך באופן עצמאי. צריך לדאוג לפלטר את המים בעצמך, צריך לטהר את האוויר בבית שלך בעצמך, צריך להמנע מקניית מאכלים מסויימים ולעבור לדברים מזינים (ולרוב יקרים) יותר או לגדל בעצמך (מה שכנראה לא יתאפשר באופן ראוי בלי אדמה וגינה משלך). איך, איך זה אפשרי? אלו תנאים לא אפשריים. זה מרגיש כמו ניסיונות חבלה אינסופיים באדם הפשוט. ולאף אחד פשוט לא אכפת. אם אגיד את זה לאנשים הם פשוט יגידו לי שאין טעם לחשוב על זה, שזה מיותר ושאני פרנואידית. אבל אם זה מיותר אז מה לא מיותר? אלו הדברים הכי בסיסיים שיש. אם דאגה בקשר לדברים שהכי הכרחיים לקיום בעולם הזה היא לשווא אז איזו דאגה היא לא לשווא?
אני בחיים לא אבין את זה.