הייתי ילדה דחויה במשך כל החטיבה והתיכון, איך לשנות את תחושת הדיחוי לקראת הצבא?

היי חברים וחברות.
אתחיל בכך שאני לא רוצה לשנות את תחושת הדיחוי לצבא באופן ספציפי, אלא לשנות אותה באופן כללי... פשוט בקרוב אני מתגייסת ואני רוצה שזה יהיה מקושר לשאלה.

במשך שש שנים הייתי ילדה דחויה בבית הספר. החרימו אותי, צחקו עלי, הציקו לי, התעלמו ממני, דרכו עלי.... כמעט כל סיטואציה מעליבה ומשפילה עשו לי. בהתחלה זה מאוד הכאיב לי, ברמה של בכי יום יומי. זה עבר לכעס, ולהומור עצמי (אני מלכת ההומור העצמי), בסוף לצערי ממש, זה הפך להרגל. עזבו את עניין ה"מקובלות", אני מדברת על חברים ברמה בסיסית... לא היה לי את זה. לא הייתי יוצאת בימי שישי, לא יצא לי לחגוג יום הולדת עם חברים, שנה חדשה, חופש גדול.... רוב החוויות והתחביבים שרכשתי לעצמי כוללים אותי בלבד. (אני גם טיפוס מאוד מופנם, אבל מן הסתם אני בן אדם ואני כן רוצה לצדי חברים).

אני מקבוצת החנונים המוזרים שבדרך כלל אתה רואה אותם קוראים ספר לבד בכיתה, יושבים להם במסדרון או בספרייה, משחקים בטלפון... אני לא מתביישת אגב להיות אחת כזאת, אני פשוט לא מהנערים שצריכים להוכיח את עצמם בפני רבים כל הזמן. מסיבות, אלכוהול, סקס... לא מדברים אלי יותר מדי. האמת היא שאני לא טיפוס שחושף ממש רגשות, ודי מפחד מלחשוף אותם או לפעול מהם (כן כן, אני פוחדת לא לשלוט על עצמי).
בקצרה על האישיות שלי, אני בן אדם שמסתכל ממש רחוק, ומתמקד בעתיד. אז הבעיה שאני לא יודעת ליהנות או לחיות בהווה "פשוט להירגע". (אני לא אוהבת את ימי שבת כי אז אני מרגישה לא יעילה....).

זאת גם הסיבה למה היכולות החברתיות שלי נמוכות. כל הדברים שקרו לי בחטיבה, וגם עכשיו במהלך כיתה יב, ההתעלמות או הדחייה, זה נכנס לי לתוך המוח וקשה לי להוציא את זה. לא משנה לאן אני הולכת, אני מרגישה ששופטים אותי, או חושבים שאני מוזרה. דברים שנראים להרבה אנשים כפשוטים כמו שיחות חולין, מפגשים עם משפחה או חברים, אפילו הליכה לבד לים או ברחוב הומה אנשים... אלו דברים שלא יורדים לי בקלות בגרון. זה גם מכעיס אותי, כי מרגיש לי כאילו אני מוותרת לכל אלו שהחרימו אותי, שהם מנצחים אותי בכך שהם גורמים לי להרגיש נחותה.
הביטחון שלי בעצמי הוא כמו רכבת הרים, אני אתן כמה דוגמאות:

שנה שעברה קיבלתי בבגרות במתמטיקה 100, אבל אם לא אדע לפתור שאלה אחת או סעיף, אני מיד אתחיל לתהות על כמה אני טובה, או אפילו לתהות על עצמי באופן כללי - עד כמה אני בן אדם חכם? (סעיף!!)

או שאני לא מעט פעמים מקבלת מחמאות על כך שאני יפה, אפילו מאנשים שאני לא מכירה... אבל כשאני רואה נער, אני אוטומטית חושבת שהוא לא סופר אותי. כי אני אני, ולהיות אני זה אוטומטית נחות יותר.

מה שמצחיק זה שאני לא באה לרחם על עצמי או להבין את עצמי מכל הדברים שנערים ונערות עשו לי, אלא אני שופטת את עצמי. אני כועסת על עצמי שאני לא נותנת לעבר לעזוב, כי מבחינתי, שוב, אני מתרכזת נטו בעתיד, ולכן העבר נראה לי מיותר....
יש צלקות, לא האמנתי שבאמת יהיה לי ככה קשה להרפות מהן. יצא לי לחשוב אולי אני ממהרת לרוץ קדימה כל הזמן, מה שמוביל אותי ללחץ בלתי פוסק, דאגה מגוחכת.... במקום לדעת לפעמים לעצור ולהרפות.
אני באמת לא יודעת איך, אפילו כשאני נמצאת בחופשה, אחרי יומיים אני כבר רוצה לחזור הביתה לחדר ולעבוד לקראת המטרה שלי. אני לגמרי בעד התמדה, אבל לפעמים אני לא יודעת לשחרר....