האם זה חוסר כבוד וזלזול?

אז שלום לכולם,
בזוגיות 5 וחצי שנים, התארסנו לפני חצי שנה, בלי תאריך כרגע. גרים יחד. הוא בן 31 אני 26.
אספר לכם סיטואציה ותגידו מה דעתכם עליה, אני והוא וכל המשפחה ויש לי הרבה משפחה ברוך ה', יושבים אצל ההורים שלי בשישי בערב, אחרי הארוחה עוברים לסלון, לספות יושבים מדברים ולא מאוחר גג 21:00 בערב והבן זוג פשוט נרדם לכולם בפנים, מהפאדיחה אני מסתכלת עליו ומוודא שאף אחד לא שם לב ומעירה אותו... וחוזר לישון לא שם עליי. אז ויתרתי.
וזה קרה כבר 3 פעמים מאז שהבחור נרדם אצל המשפחה שלי, גם באמצע שבוע קרה שאני במטבח של אמא שלי מכינה א. ערב לכולם והוא נרדם כפרההה כאילו החיים שלו דבש (תכף אספר גם למה הם לא דבש ולא קינמון), נרדם איזה שעה וחצי בזמן שאני במטבח ואבא שלי ואמא שלי היו בסלון וזה פשוט פידח אותי ברמותתת. כאילו לא מכבד, מזלזל, אם אתה עייף תרד לבית לישון למה מול הפנים שלהם? איך שהאוכל מוכן התעורר והתיישב לאכול.
עכשיו נציין גם שהבחור התחיל עבודה חדשה, כל כמה חודשים מחליף, והפעם עובד בעבודה של 4 או 3 פעמים בשבוע 8 שעות כל יום, בלי ש"נ, משרת אם, אפילו אמא עם שלושה ילדים יכולה לעבוד יותר, אמרתי בסדר זמני ימצא משהו אחר, למרות שאף פעם לא החזיק בעבודה יותר מחצי שנה מקסימום ולמרות שאנחנו אוטוטו לפני חתונה וצריך לחסוך ולא רואה ממנו מאמץ חוץ מלישון כל היום. אז אם שאלתם את עצמכם לרגע אם זה בגלל שהוא עייף מעבודה, אז לא רלוונטי כי הוא בקושי עובד אז אין לו ממה להיות עייף. אני לעומתו עובדת 6 פעמים בשבוע ופעמיים בשבוע 12 שעות וכבר 3 שנים באותו מקום עבודה. ולא נדבר על החובות שיש לו בבנק כי ההוצאות גבוהות בהרבה מההכנסות, ועוד חובות שהצטברו בכמה חודשים האחרונים ואני מרגישה במצב של כאילו אני מגדלת ילד. ממש ככה. אני מגיעה מהעבודה ב5 בערב והבחור ישן, בימים שלא עובד רק ישן או יושב עם חברים לעשן או פעם ב... עושה כלים וכביסה וזה רק שאני מבקשת ממנו לעשות. אני ממש כבר על סף פרידה כי אני אומרת לעצמי שזה לא מגיע לי היחס הזה והכי גרוע זה שאין לי שותף, מרגישה כאילו הוא מתעלק עליי ומגיעה למצב שאני מדחיקה ואומרת שזה זמני ושהוא ישתנה אבל הזמני הזה זה רק שקר שאני מספרת לעצמי כי פשוט אין לי אומץ לקום וללכת או לחזור להורים, כי אני אוהבת אותו, או רק חושבת שאני אוהבת אותו, לא יודעת כבר כלום. אני ממש מבולבלת ולא יודעת כבר מה לעשות, ועשיתי לו שיחות והצבתי אולטימטום כבר 30 פעם וגם כבר התחלתי לארוז את החפצים שלי ובסוף נשארתי כמו מפגרת וכמו שסיפרתי בהתחלה, השתנה לחודש וחוזר חלילה... והקטעים של השינה בזמן האחרון, כאילו עבד בפרך שמשמרות לילה כל השבוע, רק מחדד לי עוד דברים לגביו... איך פשוט משחררים מבן אדם אחרי פאקינג 5 שנים? איך אפשר להיפרד ולחשוב שהבן אדם שהיה הכי קרוב אליי בעולם יהפוך פתאום לזר? והמחשבה שמישהי אחרת תיגע בו שהיא לא אני? איך עושים את ההפרדה הזאת בין השכל לרגש? אני באמת חסרת אונים בקטע הזה כי אני יודעת בוודאות שהוא לא הולך להשתנות וזה הבן אדם, רק הסוויץ' הזה במוח חסר לי. ומי אמר שהבא שאמצא יהיה מישהו טוב? או עוד אחד יותר גרוע ממנו? בוגד? שקרן? אלים? זה מפחיד אותי רק המחשבה עלזה.
תודה שהגעתם עד לפה, אשמח לעצות כנות ובבקשה לא לשפוט אותי.