לחץ מטורף מהלימודים ועתיד, פשוט רוצה להיות שמח

שלום,אני בן 14 כמעט 15.

במקום לדבר על מה שעובר עלי או משהו דומה אני פשוט צריך שמישהו כאן ירגיע אותי, אני נכשל בלימודים מודע לזה שאני לא משקיע מספיק, אבל אם אני אשקיע יותר ממה שאני משקיע עכשיו אני באמת לא יודע אם זה יהיה טוב. אני בכיתה ט' ומסיים לימודים כמעט כל יום ב18:00-19:00 (יותר בכיוון של מגיע הביתה בשעות האלה) אני בקושי מצליח בלימודים וכל הזמן דואג. יש לי חרדות (ובנוסף OCD שאני לא אפרט עליו כי זה יהיה ממש ארוך. בקצרה זה לא סתם OCD של להזיז משהו כדי שיהיה ישר, זה ממש ממש מקשה עלי) אני ב5 יחידות אנגלית ו3 מתמטיקה, אני לא יודע איך אני אמור לעלות ל4 יחידות במתמטיקה אני פשוט גרוע בזה. אין לי עם מי כמעט לדבר על מה שעובר עלי (חוץ מילדה בגילי שהיא ממש נחמדה אבל אני לא רוצה לפרוק עליה הכל כי גם ככה קשה לה) אני כל כך בלחץ מהלימודים אפילו שאני לא משקיע את כולי בזה. אני בעיקר בלחץ ממתמטיקה כי אני נכשל ושנה הבאה זה ממש ממש קריטי, דבר ראשון אם אני לא עולה הקבצה השנה אז שנה הבאה יהיה לי בגרויות למתמטיקה. דבר שני שנה הבאה יש 30% ציון לבגרויות של יא. אני לא עומד בלחץ הזה, וזה אפילו לא הכל, שנה הבאה אנחנו בוחרים מגמות וזה חובה כמובן, ומסיבות ממש מגניבות אין לי הרבה אופציות לבחור, אני רוצה להרחיב במחשבים כי זה משהו שאני פאקינג נהנה ממנו אבל לאאאא מה פתאום מחשבים יהיה מגמה *בצד* שזה אומר שזה מגמת בונוס אז זה אומר שזה לא אופציה (רק אם באמת ארצה ויהיה לי זמן) האופציות של הבית ספר שלי הן:
פיזיקה (שבהתחלה תיכננתי לבחור בזה, כמובן קודם לעלות הקבצה. אבל זה פשוט יותר מדי קשה, ואני לא בטוח אם אצליח שם)

כימיה שזה כרגע מה שאני מתכנן אפילו שזה גם ממש ממש קשה שם ואני כל כך מפחד להיכשל.

ואז יש אמנות (מוזיקה, ציור, צילום, פיסול. הכל כלול חוץ מזה שמוזיקה זה נפרד) לא הולך לשם כי אני לא עשיתי את זה.

יש כמובן את האופציה הרביעית שהיא כלכלה אבל זה בעצם המגמה למי שנכשל בהכל, זאת המגמה להקבצות א3 מתמטיקה שלא מצליחים בכמעט כלום.

אמא שלי מצפה ממני לכל כך הרבה בגלל שאח שלי הגדול (סיים כבר לימודים) עשה 5 יחידות בהכל, 10 מחשבים אפילו הוסיף לעצמו גם ערבית. זה פשוט לא פייר, כל הזמן אומרים לי להשקיע יותר ויותר, לאף אחד לא אכפת צריך שאני מרגיש אני סוף סוף מצליח קצת לצאת מדיכאון אפילו שזה חוזר בגלל הבית ספר ובום מתחילים לכעוס עלי בלי סיבות. זה כאילו שהמשפחה שלי לא מבינה שאני לא אוהב את הבית ספר הזה, כל הילידים שם מגעילים (חוץ מבערך 3 מהכיתה שלי) בכללי אני הולך לבית ספר רק כי חובה, אני בקושי לומד שם משהו (חוץ מאזרחות והיסטוריה ואולי עוד איזה מקצוע אחד או שניים) ואני במצב לא טוב עם עצמי, אני לא אפרט על זה כי ז ה יהפוך את הפוסט הזה לכל כך ארוך ברמה מטורפת. אבל אגיד בקצרה. אני מאוד נבוך, מופנם וכמעט כל הזמן מוריד מעצמי (מודע לזה רק בזכות הילדה שהזכרתי לא מזמן) אני נמוך, מכוער (יכול לפרט אבל זה יהיה ארוך) ועובר זמן ממש קשה, אני בסך הכל רוצה להיות שמח והבית ספר הורס לי הכל. למה שווה לי להשקיע את כל הילדות שלי (הזמן הכי טוב בחיים שלי, לפי כמעט כל מבוגר, כמעט תמיד מבוגרים אומרים כמה שהילדות זה הזמן הכי טוב בחיים ועם צדק) למה לי להשקיע את כל זה בשביל עבודה? בשביל עבודה שאולי תביא לי כסף אבל איך אני יודע שאשיג עבודה? כאילו במצב שאנחנו בו כרגע יש אנשים שאומרים שאין כבר איך לעצור את התחממות הגלובלית מה יודע מה יהיה לי אחרי בית ספר? אני כל הזמן בחרדות והיחידה שאני מרגיש שעוזרת לי היא ילדה בת כמעט 14 שעוברת המון גם ככה. אני לא מצליח ככה ולא יכול לעשות את זה, למה אני צריך להכריח את עצמי להיות בדיכאון בשביל עתיד שאני לא יודע עליו כלום כרגע. גם אם זה היה רק לימודים ואז חופש עוד לימודים בשביל עבודה וכו' וכו' לא אני צריך גם ללכת לצבא בקצב הזה זה נראה שאין לי אפשרויות ל8200 או אפילו משהו אחר שהוא לא קרבי אני כולי מפחד לא יכול לסבול את זה. אני לא יוצא כמעט מהבית כי אני נראה נורא (מנסה לשנות את זה אבל זה כל כך יותר קשה ממה שזה נשמע) אני פשוט לא עומד בזה. אני בכיתה ט' ומרגיש כאילו אני עובר ברייקדאון אני לא יודע מה יהיה בכיתה י-יא-יב אני פשוט לא יודע מה אני אמור לעשות עם עצמי, אני לא יודע איזה עבודה אני רוצה, כל הזמן מלחיצים אותי מהצדדים שאני צריך לקחת את זה יותר ברצינות. כל הזמן אני צריך להראות כאילו אני שמח, ברגע שאני אומר שקשה לי מתחילים לכעוס עלי שאני מתלונן כי אני רק בכיתה ט אני אפילו לא משקיע כל כך הרבה אח שלי הגדול עשה הרבה יותר ממני וכו' אני פשוט לא יכול יותר. אפילו לחברה הזאת אני לא יכול לגמרי לפרוק כי אני לא רוצה להיות מגעיל. הייתה לי פסיכולוגית שכן עזרה לי עם הocd אבל לא יכולתי לדבר על איך שאני מרגיש כי גיליתי שהיא שיתפה דברים שאמרתי עם המשפחה שלי, אני מרגיש שאני מתחיל לפתח בעיות אמון, ואני פשוט צריך עזרה ממישהו שעבר משהו כמוני.
סליחה שזה ארוך אני פשוט עובר כל כך הרבה דברים.