כל עוד אני נמצאת בבית החיים שלי תקועים, רוצה לברוח מהם!

אני כותבת את זה ובוכה בלי הפסקה. באמת שנמאס לי. למה? למה אני ? למה זה קרה דווקא לי ? למה דווקא אני בת נצר לשושלת של חולי נפש רעים? אני רוצה לצאת מזה, זה לא מגיע לי!
אני הרגשתי כל החיים פריקית מוזרה ולא קשורה כי הייתי שקטה יותר טובה יותר והיו לי חלומות שונים משל כולם ולא הלכתי אחרי אף חוק בעיוורון כמוהם, אבל הם הלא שפוים, אתם מבינים? אני לא חייה חיים נורמלים, מאז גיל 6 שהמשפחה חזרה בתשובה אבל כנראה שגם אם היינו חילוניים הייתי כותבת את זה, עם אמא פרימיטיבית ממשפחה של חולי נפש ברברים אלימים לא היה הבדל אמיתי . בהמות לא מרוסנות חסרי נימוס וערכים, זה המשפחה שלי. אמא משוגעת שבוכה וצועקת כל יום וממלמלת שטויות בערקית מעורבבת עם קללות ואיחולים שאלוהים אמור לקיים, מרגישה כמו הרודן הגדול כי היא האמא, (מנהגים של עמלקים הרבה מלפני הספירה) דורשת שינשקו לה תיד אחרי שהיא מרביצה מקללת שוברת דברים ועושה נזק נפשי לכולם, ( אן ילד שלא עבר טיפול ברווחה עם פסיכולוג וסיכוי של משפחה מאמצת או פנימיה, בעיקר אני ) אחות גדולה נאצית חולה שרק צועקת כמו בהמה, ממציאה דברים, שקרנית מניפולטיבית שמחפשת לריב בכל שניה אפשרית, חושבת שכולם בתחרות איתה.. ואחות קטנה באמת חולה עם תעודות שמהרגע שנולדה לא דיברה בלי לצעוק לקלל ולפגוע, מאה אחוז רוע לב, ואן אחד שלא קלט את זה. אח קטן שיהיה אותו דבר, ואבא מסכן כמוני. ואני לא מאשימה אותם, אם לא תחנכו כלב הוא ינשך ויעשה פיפי בכל מקום, בני באדם אינם שונים ממנו.
בממוצע מהבוקר יש יותר מ14 מריבות, לא רגילות.. צרחות, לשבור דברים, קללות, איומים , לפגוע, לשקר, לתמרן, אדם לאדם זאב, לבלבל אחד לשני תמוח, לפתוח צלקות אחד לשני, לדוגמה.. אמא שלי צוחקת על אחותי הקטנה שהיא חולת לב,והיא בתגובה צוחקת עלייה שאסור לה גלוטן ומתגרה בה, ואחותי הגדולה אותו דבר . ואז משלימים ודקה אחרי רבים שוב. מי שיודע מה זה לג׳זדר אז אני קמה בבוקר ושומעת את אמא שלי ״מג׳זדרת על החיים שלה״ רק כי אחי הקטן לא רוצה לקום לגן.. ואחי הקטן ילד אלים ששובר דברים ומרביץ לכולם, ומי אשם כמובן? הורים שהיה חשוב להם לכפות עליינו דת שאף אחד מאיתנו לא באמת רצה, במקום לחנך ללמד ערכים וכבוד, או לקשור שרוכים, ללמוד שעון, לאכול עם סכין ומזלג, 3 דברים שאני לא יודעת עד היום. או לקום באוטובוס שזקן רוצה לשבת, או כל כבוד בסיסי אחר.
ועוד דברים שלימדתי את עצמי. תראו לאף אחד מאיתנו אן אמא לדבר איתה או אבא, הם כל כך עסוקים בשלהם.. ואז שאנחנו מתפוצצים כי נמאס לנו, הם לא מבינים למה, ומדליקים את הרדיו כדי לא לשמוע.. הרי הם מבשלים מכבסים מנקים ולא מחסירים דבר מאיתנו, ( אן שום בעיות כלכליות רציניות בכלל) חוץ מכבוד, חופש מחיה, ביטחון, אהבה, חינוך, הקשבה, ושאר הדברים שבחיים לא קיבלנו. הם יגידו לנו זונות, יאחלו לנו את המחלות הגרועות בעולם, יתנו לנו לחיות במחשבה שכל יום זה יומנו האחרון בבית כי מחר נהיה במוסד סגור שיקרעו אותנו במכות ומשם לא נצא לעולם, אז ככה יצא שבחיים לא הרגשתי תחושה של ביית, ולא יבינו מה לא בסדר. ואני נבלעתי לתוך זה. הילדה השקטה עם האוזניות והספרים והחלומות שרק רוצה חיים נורמלים . המומה מהכל מגיל קטן לא התרגלתי . לכולם זה לא מפריע ורק אני זו שנלחמת להשיב את השלום לבית!!!! נלחמת מלחמת עולם באופי של המשפחה שלי( שלא משתנה) זה בית אומלל עם אנשים עיוורים שלא מעוניינים להשתנות, אן אושר או הגיון במקום הזה, רק אני זו שמנסה להסביר להם כמה שהם לא בסדר, כל אחד עם הרוע והבלבולי מוח שהוא מאמין בהם ומספר אותם, כמה שזה לא יפה להתנהג ככה, כמו שוטר אני עומדת שם בין אחותי לאמא שלי שלא תרביץ לה, והיא בתגובה מחזירה לי את כל הרוע והחרא בעולם. תקשיבו אני לא יכולה יותר!!!!!!!!!!!! דייייייייי!!!!!!! עברתי מספיק!!!! התייעצתי פה באתר בעבר, ״ עברתי בריונות, זה הגיוני שזה הרס לי ככה את החיים?״ מי שקרא את זה מבין כמה חרא עברתי, אני לא יכולה עוד.... לחיות בפחד, לנשום בין מריבה למריבה, בחיים לא להביא חברות לבית, שלא נדבר על חבר . יש לי בעיות, אני בטוחה שאני חולת נפש בעצמי, אבל נראלי שיש סיכוי שעם קצת טיפול אני יצא מזה. אבל אני חוזרת לאותו בית, ומשם אני לא יתקדם לשום מקום. די נמאס לי לבכות. אן לי כוחות. הייתי באנגליה אצל משפחה שבועים, לא התעצבנתי לא צעקתי לא הרגשתי שום דבר שלילי אפילו לא לשניה, גן עדן.. כמעט שכחתי הכל ועכשיו חזרתי לכאן.. על הבוקר כבר היה בלגן. ופתאום הייתי בהלם.... והבנתי שהם לא ישתנו בחיים ואני מבזבזת את הזמן שלי... אני הורסת לעצמי תחיים בכל יום שאני פה.. במקום לברוח ולהשאיר אותם אוכלים את הדייסה שהם בישלו. סיימתי ללמוד, אני עובדת, אבל אמא שלי רוצה להוציא אותי מהבית על כל פיפס שאני מדברת. יש לי פטור מהצבא כי הייתי דתיה ועכשיו חזרתי בשאלה והחלטתי שאני רוצה להתגייס. זה הדבר היחיד שנותר לי אבל אן לי מושג מה לעשות עם זה. אני רוצה לחיות חיים נורמלים. אני רוצה שקט. גאד כמה שאני רוצה לברוח ולא לראות אותם יותר רק בשמחות או באבלות., כל טיפת אהבה ודאגה אלייהם דעכה, אני לא התגעגעתי לאף אחד מהם שהייתי בחול, אן לי קשר משפחתי עם אף אחד מהם, הם האויבים הכי גדולים שלי שתמיד הרגו אותי מבפנים ופגעו בי ורמסו אותי כי לא היה לי מספיק כוח כמו שלהם לריב ולהלחם על הכל. אני רוצה לצאת מפה כי אם לא, גורלי נחרץ. ולא יצא ממני כלום. אני לא יהיה סופרת כמו שרציתי להיות, אני לא יתחתן ולא יביא ילדים, אני ישאר רווקה ממורמרת ודיכאונית לנצח. שבסוף לווטח תשתגע . בבקשה תייעצו לי.... מה לעשות? להתגייס? ומה אחרי ? אני לא רוצה לסבול יותר