מתה להתפטר מהעבודה אבל חייבת את הכסף והתעסוקה, מה לעשות?

שלום לכולם ותודה שנכנסתם,

אני בת 16, לומדת בתיכון בכיתה י"א (בטוחה שכולם יודעים ומבינים שמדובר בשנה קריטית מאוד מבחינה לימודית).
הסיפור שלי קצת מורכב, ובשביל שתוכלו להבין את הבעיה על כל גווניה, אני צריכה לספר אותו-

אני אדם תלוש.
אין לי חברים או חברות, בבית הספר אף אחד לא מדבר איתי (עוברת חרם שקט- אין לי מושג למה, גם אני הייתי שמחה מאוד לדעת).
ההורים שלי הם אנשים לא קלים שמקשים עוד יותר ממה שכבר קשה- ובאופן כללי אני מרגישה שעם כל המכלול הזה אין לי הרבה עם מה להתקדם.

גדלתי בבית שמאז ומתמיד לא היה בו רצון (מדגישה, רצון- אפילו בגדר חלום- לנתינה).

חיינו בצמצום שהיה עצוב ביחס לכל כך הרבה אנשים-
חו"ל כאשליה, באילת מעולם לא היינו.. לא מדברת אפילו על גיחות משפחתיות קצרות לצפון או טיול של יום אחד- כי גם כאלה לא חוויתי כילדה.

הייתי הולכת עם אבא שלי לקניות והוא היה מוריד לי דברים מהעגלה, ואם היינו מגיעים לקופה והסכום הכולל של כל הקנייה היה למעלה מ500 ש"ח (קנייה שבועית ויחידנית), הוא היה מתחיל להשתגע, לריב ולקלל מול אנשים- ולא כי לא היה לו, כי פשוט היה כואב לו להוציא כסף מהכיס.
בקיצור, לא נעים.

לפני שנה החלטתי שאני לוקחת את החלומות שלי ומגשימה אותם אחד אחד- רציתי לקנות חוויות, רציתי להיות עצמאית, רציתי להרגיש שאני לא תלויה בגחמות של אף אחד- גם לא באלה של הוריי.

התחלתי לעבוד כמארחת במסעדה, עבדתי המון שעות בשביל 30 שקל לשעה.
עד שיום אחד הכרתי בעלים של בית קפה סמוך. דיברנו, הוא אהב את מה ששמע וראה- והציע שאבוא לעבוד כמנהלת פלור (מסעדה) אצלו.
קפצתי על ההזדמנות כי היה מדובר גם בכסף טוב.
מצאתי שם בית, נחמה, בריחה, ומשפחה לכל דבר.

עבדתי שם כמו מטורפת ולא ראיתי בעיניים- שישי שבת באופן קבוע, משמרות כפולות, סגירות של המקום עד שלוש לפנות בוקר.
אהבתי את הפלור- לשרת אנשים, לארח אותם במקום האהוב עליי, לדעת שאני יכולה להעניק להם שירות טוב (כי הייתי מלווה בצוות של מלצרים בגילי שהיו לא פחות מתותחים).
אהבתי לעבוד, ואהבתי את העובדה שהעבודה גורמת לי להיות בבית כמה שפחות, וגם משכיחה ממני את החוסר הענקי והעצום בחיי חברה, חוסר ששורף לי שנים בלב ובנשמה ולא מרפה.

אחרי שלושה חודשים באמת טובים שביגרו ולימדו אותי המון- נפלה עליי מהלומה.
הבוס שלי, אדם שלנצח אזכור לו את הצ’אנס שנתן לי, הודיע שהוא סוגר את בית הקפה. הקורונה מוטטה אותו לגמרי.
איש איש התפזר לדרכו ויותר לא דיברנו.

אבודה ותוהה מה יהיה- חיפשתי עבודה במשך שבועיים.
מכרה מהעבר ששמעה שאני מחפשת עבודה כיוונה אותי למסעדה ליד הבית שלי. המיקום כבר קרץ לי- כי אין לי רישיון, ואבא שלי היה צריך להחזיר אותי תמיד מבית הקפה שהיה במרחק רבע שעה מהבית- הנסיעות תמיד כללו הרבה עוגמת נפש, קללות וצעקות. רציתי שקט מזה, ושנפטור אחד את השנייה זה מהעול של זו.

הלכתי לריאיון עבודה, הצעתי את עצמי כמארחת- אבל הבוס דאז כנראה זיהה בי משהו אחר ואמר "את לא תבזבזי את עצמך בשביל לעמוד כמו עציץ- אני רוצה שתנהלי לי את המשלוחים".

מהפרונט נכנסתי לבק, וזה היה בהחלט חדש לי.
עבדתי צמודה למנהל גדול ממני ואחר, שהיה מזרה בי אימים, צועק ומאיים קבוע בפיטורין על אף שלא האצילו עליו את הסמכות לעשות זאת.
אני שהייתי צריכה את הכסף והתעסוקה- נשארתי..
זכיתי לאינטרקציה עם בני אדם נוספים, ואפילו הכרתי מישהו שאהבתי מכל לבי ונשמתי, היינו במערכת יחסים וקיוויתי שיאהב אותי כמו שאף אחד לא אהב אף פעם.
אבל זה לא קרה..

לענייננו-

לפני חודש הגיעו בוסים חדשים לגמרי שהחליטו לעשות סדר חדש- והעיפו את המנהל ההוא.
"התקדמתי" והפכתי להיות מנהלת עצמאית לגמרי שכפופה לבעלי הבית בלבד.
אני אחראית על הצוות, על המלאי, על הקופה, על סידור העבודה ועל התנהלות מול השליחים והלקוחות.
הכל עובר דרכי, הכל ידוע וגלוי לעיניי.
אני יודעת את העבודה על בוריה ומאז שהעיפו את המנהל שהרע לי- אני מרגישה שתפסתי יותר ביטחון בהתנהלות שלי.
סומכים עליי, מחבבים אותי והבוסים נותנים לי להרגיש שאני חיונית.
השכר הועלה, והמשכורת שלי נעה כיום בין 8,000-9,500 לחודש, נטו.

אבל לצערי, כמו כל דבר בחיים- יש גם קשיים, שלצערי מצטברים לאחרונה ועולים על היתרונות-
עבדתי ועד עכשיו עובדת כמטורפת- עבדתי בכל תקופת החגים לבד, שישי שבת באופן קבוע. ארבעה חודשים כך, ללא הפסקה.

הרבה אנשים רוצים לקחת לי את המקום ואורבים לי מעבר לפינה.

יש הרבה אנשים רעים בדרך שגורמים לי לצער ותסכול עמוקים, כי אני גם ככה חסרת ביטחון עם עצמי והם רק מזיקים עוד יותר.

הצוות שלי כרגע קטן ולא קל- אני לוקחת על עצמי את רוב המשמרות החזקות כי הם לא מוכנים לעבוד בשישי שבת, וזה מייצר אצלי תחושת עייפות קבועה, שבאה לידי ביטוי גם בלימודים-

מתלמידה מצטיינת הפכתי לאחת שישנה בשיעורים ומתה לצאת מהמערכת המתישה שנקראת בית ספר, מבחורה שצמאה לשמוע כל מילה הפכתי לאפטית, לא מתעניינת בכלום, רצה סביב הזמן ומחכה שיגמר היום שלי.

הייתי מאוד רוצה להתפטר, לישון יומיים ואחר כך להתחיל לחרוש ולתת פייט אחרון לפני הבגרויות - אבל אני חייבת את הכסף.
מצד אחד, המשכורת שלי מרשה לי לחיות כרגע ברווחה, עם כרטיס אשראי משלי וחיסכון של 20,000 בבנק.
אני טסה לחו"ל בעוד שבוע רק בזכות העובדה שאני עבדתי קשה ומימנתי לעצמי כרטיס טיסה, מלון וכסף למותרות.
הכל יתפוגג לי בידיים במידה ואעזוב.
*יש לציין שאין אופציה להפחית במשמרות- תנאיי העבודה מחייבים לפחות שש משמרות בשבוע.

מצד שני, אני מרגישה שאני שחוקה, מותשת ושכל הגוף שלי זועק "תני לי לנוח".

הנפש תהיה עצובה בין אם אבחר כך ובין אם אחרת- כי יש לי כל כך הרבה חורים בנשמה שאני מרגישה ששום דבר לא יצליח למלא..
ובכל זאת- איך לגרום לעצמי להבין במה אני אמורה לבחור?