איך אני עוזרת לחברה שלי להתבגר? כאילו, זאת הבחרה הכי טובה שלי ואני אוהבת אותה והכל וזה די למה אני אני בעצם רוצה לעזור לה.
אני מסתכנת פה בלהישמע ממש שיפוטית ומגעילה אז אני ממש מקווה שאני לא יוצאת ככה, כי כאילו בסופו של דבר אכפת לי ממנה:
כי זה בלתי אפשרי, אני בת 16 והיא תהיה השנה בת 17. אנחנו בכיתה י"א.
אנחנו כבר יכולות להתחיל לימודי נהיגה, להוציא כרטיס אשראי, השנה היא עומדת לקבל צו ראשון.
וכאילו... היא פשוט מתנהגת כאילו היא עדיין בת 12:
היא תלויה באמא שלה כאילו הרבה יותר מדי לבחורה בגילה, ברמה שהיא בחורה בת 17 שלא יכולה להגיע לשום מקום בעצמה, שלא יכולה לקבל החלטות משלה, להכין אפילו משהו פשוט כמו חביתה או לדאוג לעצמה בכל צורה ובעצם מסתמכת על ההורים שלה... לכל דבר בעצם.
זה בדיוק הגיל שבו אתה צריך לקבל יותר עצמאות ולמצוא את עצמך אבל היא לא מסכימה לצאת מאזור הנוחות שלה, אפילו בדבר קטן כמו להישאר טיפה אחרי שמחשיך או לעשות בדיקת קורונה (כאילו זה לא נעים שדוחפים לך את זה לאף ולגרון אבל צריך להתפשר בחיים).
יש לי עוד דוגמאות אבל אני מעדיפה לא לחשוף יותר מדי את החיים שלנו באינטרנט, זאת הנקודה הכללית.
אולי אני נשמעת כלבה כשאני אומרת את זה אבל זה די מעייף לדבר איתה בכלל ככה, (היא גם מזכירה את זה כל יום איך היא הייתה רוצה לחזור בזמן לגן וכו', שזה נשמע לי כמו גישה מאוד לא בריאה).
והיא גם חוטפת קריזה כל פעם שאני אפילו מזכירה את הנושא. ואני לא מעליבה בזה או משהו אני מנסה להגיד לה משהו כמו: "תוציאי רב קו או תורידי את האפליקציה, כי את לא יכולה להסתמך על אמא שלך כל הזמן וזה דופק אותך הרבה פעמים" אחרי שהיא מפספת את ההסעה לבית ספר או שאין לה דרך להגיע למקום מסויים.
לא אכפת לי אם אתם אומרים שבתור רק חברה זה לא המקום שלי להתערב, אבל אמא שלה היא מה שנקרא "הורה הליקופטר" (תבדקו את זה אם אתם לא מכירים את המושג) ואני לא עומדת פשוט לשבת בשקט ככה ולצפות במישהי שאכפת לי ממנה נזרקת לאתם יודעים, החיים האמיתיים ככה.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות