מתמודד עם עצבות מבודדת

היי, שוכב בדירתי בתל אביב, לכאורה הכל מסודר, אבל היא שוטפת אותי, מאז שאני צעיר, אני עצוב, החוויה הראשונה שלי בחיים היא גרושים של ההורים, יש לי אמא ואבא, אבל למעשה, אני בודד בעולם. יש לי עולם דמיוני משלי, בראש. נולדתי איתו, כאילו אלוקים חשב עלי, "קח תסבול בשקט, ותדמיין".

דמיון תמיד היה המפלט שלי מחוויות "מעצבות".
עד כדי כך, שבגיל עשרים ואחת, שיחררו אותי על נפשי.

היתה לי חברה, מלשון חיבור, הייתה לי אהבה אחת כל החיים, כאילו הרגשתי שמצילה אותי. עד היום אני חושב עליה, במיוחד שאני בלי תרופות, חושב ונכנס לחוסר חשק, מצב רוח כבוי, אפילו כוח היצירה שלי משתתק, לפעמים בוכה.

הייתה לי אהבה, אך לב שבור סופה, יצאנו שבועיים, כל כך פחדתי שתגלה את מה שבפנים, את כל השבר והשוד, מהפחד קללתי אותה בפייסבוק, ואז נותק הקשר. לא רציתי שאסבול בגללה.

תמיד הייתה לי מחשבה, מאוד מעמיקה על החיים, הכל אני רואה אחרת, הזה שינה לי את הדרך שבה אני מתבטא, לכן, תמיד הייתי חריג. בגלל הנטיה שלי לדבר בשפה הפוכה, "שגיא נהור", ולהטמיע ההפך מכולם, ובנוסף להשתמש במילים ופתגמים שאני ממציא. חריג. חריג או תשתוק. התובנות שלי.

אני גם לא כזה אוהב את העולם, בדיחות נראות לי כמקום שומם לשחרור הסבל מהאדם. למדתי את עצמי לצחוק בכוח, מה ששחק אותי, והרחיק את עצמי מעצמי.

אני הייתי כל חיי חריג כל כך, הכי חריג. ונשאתי את זה בגאון.

אבא ואמא לא היו בתמונה. תמיד היה חסר לי משהו, מישהו, שיעודד ילטף יחבק ויאהב, בסך הכל רציתי אהבה, מגע, אחרי תקופה קשה שעברתי, בזמן שכולם פורחים, אני קמלתי, נכנסתי לתקופה של שיגעון ודיכאון. התבדלתי כל כך, לא ידעתי איש, ועל נשים אין מה לדבר. נשים היו המסך של המחשב. לא היה לי מודל לחיקוי, לאדם, לאב, לאם, להכלה, להקשבה, לחיבור למגע.

היה בי המון ניתוק ריגשי, ריקנות, אבדון, למרות שבילדותי בעקבות משבר עם ההורים, פיצחתי הרבה חידות בנפש ובהוויה שלי, וחוויתי כזה אושר, שלדעתי רק אנשים שחצו ימהם חווים, או גורואים מהודו, או מקובלים. זה לא היה משהו רגיל. הגוף שלי ממש נעלם מרוב אושר, ממש פיצחתי את חידת החיים המאושרים ברגע הזה, בהווה.

אל תשאלו על זה, העצבות המרוממת, השכיחה ממני כל תובנות, וחיברה אותי בחזרה לחיי בשר גשמיים.
אנני זוכר אילה רק תמונות, והכל חזר לי שראיתי אותה, את השיברון שלי. אותה אחת שעזבה. ואז שחכתי שוב אל תוך השבר.

כל חיי היו לי אורות קטנים של אמונה, אמונה בטוב. זו לא היתה אמונה דתית, האמנתי בעצמי, שיש בי טוב כזה, שיכול לפוצץ את העולם מרוב אושר. היה בי אלוהים. היה בי אהבה, היה בי תום.

כדי לעשות סיפור קצר ארוך, עכשיו אני מתגעגע, מתגעגע לתום שלי, מתגעגע לחיבור עם הטוב, מתגעגע ובודד. קשה לי ליצור קשר עם אישה, ונדמה לי שזה כן מה שאני צריך, כל כך רציתי אהבה בחיי, חיבור, קישור, יד מתמדת להיות. עכשיו אין. רק מוסיקה, דירה, ושבירה. מאין יבוא עזרי, ממש כך.