בדידות בכיתה שלא נגמרת. מאיפה מתחזקים?

היי, אני ממש צריכה איזה חיזוק.
ברוב שנות הנעורים שלי התחילו לי קשיים חברתיים. במהלך השנים המצב החברתי שלי ידע עליות וירידות. אבל לא משנה מה, גם אם הצלחתי להתחבר ולהרחיב, תמיד אני חוזרת להרגיש תחושה של בדידות..לדוגמא אתמול. שזה אומנם דוגמא ליום אחד אבל זה משהו שחוזר על עצמו לא מעט.
היה לי יום מאוד לא קל נפשית. בשיעורים היה קשה להתרכז. אני פשוט מרגישה אבודה. אני מרגישה שכשאני מדברת לא מקשיבים לי. ושלאף אחד לא אכפת ממני בכיתה. כולם כל כך בטוחים ומושרשים במקום החברתי שלהם כל הזמן ואני לא הצלחתי למצוא את עצמי בפאזל. על הנייר, יש לי חברות, יש לי עם מי לדבר. אבל אני לא מרגישה שהן באמת שם בשבילי. או שאכפת להן ממני יותר מדי. אף אחד לא שם לב שהייתי ממש מצוברחת , הייתי נראית נורא... בשיעור ספורט, כולן רצו עם החברות שלהן ורק אני רצתי לבד. בתרגילים כולן דיברו וצחקו ואני פשוט עשיתי את התרגילים בשקט. בהפסקה הרגשתי ריקה. העברתי אותה בלשבת בכיתה ולנסות לפתוח שקית של פריכיות. אפילו היה גשם בפעם הראשונה... מאוד התרגשתי וניסיתי לשתף את ההתרגשות עם בנות סביבי אבל הן בקושי שמו לב שבכלל דיברתי. וזה לא שאני מדברת בהיסוס ובשקט... אני מדברת בקול. זה כאילו אני תמיד מתפספסת. זה ההרגשה. לפני השיעור, כולן דיברו וצחקו אני עמדתי לבד ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. בטח יגידו שאני מבודדת את עצמי ושאני יכולה פשוט להצטרף וליזום שיחות. אבל אני עשיתי את זה כל כך הרבה. ופשוט לא מתייחסים אליי שאני מנסה . בקושי. אני מרגישה שקופה אז אני מתייאשת.. כל היום הרגשתי כמו שבר כלי. זה מרגיש כמו משא כבד על הכתפיים שפשוט לא יורד. יכולים לומר שזה הכול תלוי בגישה שלי אבל באמת שבסיטואציה כזו קשה להרגיש אחרת. זה שובר אותי נפשית. אני לוקחת את זה גם הביתה. חוזרת מבית ספר מרוקנת נפשית לגמרי ומסתגרת בחדר במיטה לכל שאר היום. אמא שלי מנסה לדלות ממני איזה מידע אבל מוותרת די מהר כי אני לא משתפת אולי חוץ מכמה מילים. תמיד נתתי מעצמי הרבה לאנשים. עזרתי,עודדתי,חיזקתי, הייתי שם בשביל הרבה בנות שרציתי להתחבר אליהן וזה מרגיש כאילו אף אחד לא מעריך את זה.
אני באמת מיואשת מהמצב כבר .. מה יכול לחזק אותי?