בתור גבר מורכב שעבר פגיעה מינית, החיים האלה באמת מתאימים עבורי?

היי חברים, אני גבר בן 27 נמצא בזוגיות 3 שנים עם בת 23.
החיים שלי היו די סוערים עד שהתייצבו בערך כשהתחלתי את התואר (מסיים בקרוב) - התבגרות קשה מאוד כאשר אבא נפטר ממחלה קשה, אמא לא מתפקדת כדמות הורית, בריונות בבית הספר ואני בורח מכל זה, מסתובב ברחובות בחברה רעה שדרדרה אותי לסיטואציות מסוכנות, בין היתר נאנסתי פעם אחת ע"י גבר והותקפתי מינית פעם אחרת ע"י זוג גברים. ההפך ממה שתדמיינו אגב, לא "סמטה חשוכה" אלא בסביבה על פניו נעימה וכשהם בטוחים שהם עושים משהו טוב ונחמד. אף אחד לא יודע על זה אפילו התרפיסט הקבוע שלי, רק חבר מאוד טוב שהוא למעשה החבר היחיד שאני באמת סומך עליו. לקח לי הרבה שנים לעבד את שני המקרים האלה שקרו בגיל 18 בהפרש של חודש זה מזה, ולהבין מה הם היו. כנראה בתור הגנה הנפש שלי "ברחה" מהתעסקות בזה ורק ההשלכות הקשות התפתחו לאיטן במשך שנים והחמירו.
גם בצבא היה לי קשה מאוד ועברתי 3 שנים בליווי קב"ן, עשיתי תפקיד משמעותי ותורם אבל היה סוחט נפשית.

אחרי כל זה, בחיי הבוגרים, אני מאוד סגור, שקט, קריר, מחושב ונזהר באינטרקציות שלי עם אנשים שאינם קרובים מספיק. לפעמים אני אפילו מגיב בתוקפנות למחוות חמות וידידותיות, אולי כי כך בדיוק התנהגו אותם גברים שפגעו בי מינית.
מצד שני, אני חם ואוהב ודואג לאלה המעטים שאני כן מאפשר להם להיכנס למרחב הזה. אני מרגיש פצוע ומצולק נפשית כאשר כל מה שאני רוצה בעתיד זה לחיות בשקט וברוגע עם מעגל אנשים מצוצמם מאוד שבחרתי בפינצטה, להקים משפחה ולעסוק במקצוע אותו אני לומד.

קשה לי ברמה קיצונית להכיר אנשים חדשים שאני לא מרגיש איתם באופן טבעי נוח ומוגן. המעגל החברתי של בת הזוג שלי לא מצא חן בעיניי מהרגע הראשון ואני תמיד סובל ומרגיש מאוד רע (לחוץ, דרוך, מוצף) במפגשים איתם. חברה שלי, מצידה, לא מנסה לחשוב לעומק ורואה את זה בתור "אתה נחמד יותר או פחות, תתאמץ להיות נחמד יותר". היא לא חשבה אף פעם ואני לא חושב שהיא תעלה על דעתה שהנפש של בני אדם מורכבת ויש סיבה שהם מגיבים בצורה הזאת. אני לא מעז לפתוח בפניה את העבר שלי ואין לי שום יכולת נפשית לעשות את זה ולהעלות הכל מחדש, זה מודחק עמוק עמוק בנפש.

שלא תבינו לא נכון, חוץ מזה החיים שלי בריאים אפשר לומר - התאפסתי על עצמי עשיתי בגרויות בתור מבוגר ואני מצטיין בתואר, הוצאתי רישיון קניתי רכב מצליח לי מאוד עם בנות ואין שום בעיה עם זה או עם מיניות בכללי (כשהייתי רווק כמובן). דווקא מתוך הכל המיניות שלי לא נפגעה, אין לי מושג איך. אני מתאמן קבוע, יש לי תחביבים בריאים (בישול, פעילות גופנית וכו) ואני אוהב חיי חברה (כאשר הם נבחרים בפינצטה על ידי ולא מתפרצים לחיי כפי שקרה לאחרונה). אולי אני נשמע אדם קר אבל זה מה שאני מרגיש ולאו דווקא איך שאני משדר החוצה, אני מאוד מתאמץ להתנהג בנימוס ולכבר את כולםן עד שזה כבר קשה לי מדי ואני מתנתק נפשית מהסביבה ונסגר. לאף אחד אין מושג למה אני פתאום "קופא" נהיה שקט וסגור ואדיש לאנשים שאני מדבר איתם פעם ראשונה וממשיך עם זה בפעמים הבאות. אין לי אמון באף אחד, אפס עגול, ותמיד במקום מסוים אני בטוח שיש איזו כווונה נסתרת או העמדת פנים כאשר גבר שאני לא מכיר או שאני לא מגיש איתו בנוח נחמד אליי. עד כדי כך שאני מעדיף שיתעלמו ממני לחלוטין אלא אם כן אני ביוזמתי רוצה אחרת.

מצד שני, המשפחה שלה הם כמו המשפחה שלא הייתה לי בחיים. אני ואמא שלה התחברנו מייד ויש ביננו קשר חם ואוהב, מדברים בהודעות וטלפון, מתייעצים על מתכונים כמו חברי ילדות כמעט. גם אבא שלה תופס עבורי מקום של דמות הורית, ואחותה אותו דבר. הם מאוחד יקרים לי וזה אחד הדברים הכי טובים שקרו לי אחרי התקופה הקשה שעברתי. אלא מה, כאשר מפרידים את המשפחה של בת הזוג שלי ממנה, העסק לא נראה נוצץ כל כך.
כן, אנחנו אוהבים אחד את השניה, אין לנו ריבים יותר מדי, מיניות בריאה ואנחנו רואים עתיד יחד כאשר אנחנו חולקים פחות או יותר רצונות דומים (ילדים, ערכים מסוימים, אופי של משפחה וכו'). היא כן מעריכה אותי בזכות מי שאני ולא מצפה שאהיה עשיר או משהו בסגנון אלא רק שאוהב אותה תמיד ואהיה נחמד אליה ואל כולם.
אבל היא פשוט לא מכירה מספיק את המורכבות של החיים ולא מכילה את הקשיים שלי גם כשאני מדבר איתה עליהם. (מה שאני כן מצליח לדבר עליו). הייתה לה ילדות טובה וכיפית והיא נמצאת באיזו שהיא קונספציה שכל מה שצריך בחיים זה קצת לעשות מאמץ והכל בסדר. הכל מסתכם אצלה ב "תתגבר תעשה מאמץ ויעבור לך". אני כן מעריך את הביטחון העצמי, אבל מצד שני אין לה מושג עד כמה זה מורכב אצלי ואין לי יכולת לשתף אותה בזה. אני רק מקווה שהיא תתבגר ותבין.

לאחותה יש חבר חדש. מהרגע הראשון הוא לא מצא חן בעיניי. זה בן אדם שהייתי עושה הכל כדי שלא יהיה בחיי. ולא רק זה, אלא שהמחשבה שהוא הולך להיות איתנו בערבי שישי, בשבתות ובמפגשים חברתיים מעוררת בי חרדה איומה. הקשרים שיצרתי עם משפחתה כל כך יקרים לי שאני מפחד שכל הסביבה הנעימה והבטוחה הזאת תתמוטט לי כמו מגדל קלפים. אני יודע שזה נשמע נורא אבל אני יש בי רצון במקום מסוים שהיא תיפרד ממנו ותמצא חבר שארגיש איתו בנוח. אחרת, כל סיטואציה כשהוא בסביבה תגרום לי להיות דרוך ועצבני, אפילו רק המחשבה על זה. עד כדי כך קשה לי.

הנקודה היא שככל שעובר הזמן מתגברות בי הספקות שזה מה שטוב לי - ואני מרגיש שהשעון מתקתק. אני רוצה להתחתן אחרי שנה - שנתיים במקצוע ולהביא ילדים בנקודת זמן אחרי זה. אני יודע טוב מאוד לאן יוביל הקשר הזה במקרה כזה - מבחינת מה שמפחיד אותי, הרבה אנשים חדשים שיתפרצו לי לחיים וסביבה שלא תהיה לי שליטה על הנוחות שלה כלפיי ותחושת המוגנות שהיא תיתן לאדם כמוני. זה המחיר של נישואין - לא הכל בשליטתך.
זה מאוד בוער בי ומפחיד אותי שאולי אני עושה טעות של החיים שלי - אם תשאלו אותי מה הקשר האולטימטיבי, אולי עדיף להיות עם מישהי שהיא בת יחידה והמעגל החברתי שלה נספר על כף יד אחת, ושהיא רוצה גם כן להתמסד בשקט ובשלווה ולא להכניס יותר מדי אנשים לחיים. ושמעל הכל מבינה אותי ומוכנה לספוג את ההשלכות של המורכבות שלי, ומאפשרת לי מרחב רגוע ומוגן שאני יכול "לברוח" אליו במצבי מצוקה נפשית.
נכון להיום אני לא רואה את בת הזוג שלי במקום הזה.
מצב של פרידה מהקשר הזה מפחיד אותי פחד מוות, כי זה לא רק להיפרד ממנה - זה למוטט מצב שמאוד נוח לי וטוב לי אצל המשפחה שלה (ושעבדתי עליו קשה 3 שנים) ולצאת חשוף לעולם לא מוכר, בלי לדעת אם תהיה לי הזדמנות כזאת שוב ואם הפסדתי משהו טוב.

למרות הכל, אני אסיר תודה שהמצב שלי לא גרוע יותר ואני שמח בחלקי, גם אם זה לא הכי טוב שיש.

מעריך מאוד אם קראתםן עד פה ואשמח לשמוע איזה מחשבות זה מעלה.