אבא לוחץ להרחיב למגמה שאינני רוצה, והופך את זה לבחירה בינו לבין אמא

שלום לכולם, זה הולך להיות ארוך נורא אז אני קודם כל מתנצלת מראש על החפירה (:
נתחיל בזה שההורים שלי ממש לא בסדר ביניהם, הוא צועק עליה מלא מדברים הכי הכי קטנים ויש מתח בבית ובקושי מדברים במשך שבועות, הוא לא רואה שום דבר טוב שהיא עושה ובקיצור זה ממש רע.
נרשמתי לתיכון בפסח והייתי מרוצה ממש. אני תלמידה מצטיינת מאוד ולא הייתה לי בעיה ללכת לכל מגמה שאני רוצה, אבל איך שהדברים התגלגלו הגעתי דווקא למשהו שבחיים לא חשבתי שאני אלמד (תמיד חשבתי שזה יהיה רב תחומי, ביולוגיה רפואית וכאלה) - לאומנות (זה 15 יח"ל). אני מאושרת כי אני כל כך אוהבת את זה ונהנית מזה ובימים ארוכים המחשבה שתהיה לי באמצע היום האפשרות לעשות משהו בתחום הזה פשוט נותנת לי הקלה ענקית.
יש לי 96 במתמטיקה בא' (זה ציון גבוה מאוד, אני חושבת אפילו הכי גבוה בהקבצה), 90 בפיזיקה ו95 בביולוגיה, אבל אני באמת פחות מתחברת לתחומים האלה. יש נושאים בביולוגיה שמעניינים אותי, אבל בכלליות אני פחות מתחברת. ופיזיקה ומתמטיקה עדיף לא לדבר על זה...
חוץ מזה אני מאוד מאוד אוהבת היסטוריה, וזה בא לי בקלות ומעניין אותי מאוד. אני זוכרת המון ויכולה ללמוד בעל פה בקלות הרבה עמודים ונושאים גדולים. אני הרבה יותר נהנית ממקצועות הומניים וזה קל לי ממש, אבל אני כאילו "מצליחה וטובה בהכול"
וכאן מגיעה הבעיה. אנחנו חמישה ושניים מתוך האחים שלי סיימו תיכון בהצטיינות בהנדסת תוכנה וכאילו כולם מצפים ממני בקטע הלימודי. אני יודעת שאומנות זה לא "הכיתה הכי נחשבת" ו"התלמידים הכי חכמים" אבל זה באמת באמת לא אכפת לי. זה לא חלום חיי להיות בכיתה הכי נחשבת ואני יודעת שזה נורא כיף לאבא שלי להגיד שהילדה שלו עושה אלף יחידות בפיזיקה, אבל זה לא ככה. אני הולכת ללמוד משהו שאני אוהבת, באמת משהו שאני אוהבת. חוץ מזה אני עושה 5 יחידות מתמטיקה (אם אני אצליח, אני מקווה שכן. אם לא 4), 5 אנגלית ואולי עוד 5 היסטוריה, ואני חושבת בכנות שכל שאר הבגרות שלי תהיה גם בציונים גבוהים. אז אני לא חושבת שאני עושה טעות, סוגרת לעצמי אפשרויות והורסת לעצמי את העתיד. זה כולה אומנות 3 שנים בתיכון. "מה אני אעשה כשאני אהיה גדולה" נורא רחוק ממני עכשיו, ויש אח"כ צבא ואפשרויות לשנות כיוון. זה לא החלטה שתקבע את כל החיים שלי. חשבתי שיעשו לי בעיות עם הכיוון הזה, אבל אמא תמכה בי ונורא שמחה איתי שיהיה לי טוב וזה עבר בשלום.
עד עכשיו.
אבא עשה לי שיחה כזאת על איך אני מצמצמת לעצמי אפשרויות, שאני עושה טעות, שאומנות זה לאנשים "ככה", שאנשים לא ירצו אותי באוניברסיטה ושאני סוגרת לעצמי דלתות וכל מיני כאלה. והוא אמר לי גם כל מיני דברים מעליבים שהוא לא מאמין בי בכיוון כזה וכזה, שאיך שהוא רואה אותי אני לא אצליח בזה (לא באומנות בהכרח, פשוט כל דבר שאמרתי שלא בקו אחד עם הדעה שלו) והביע מלא זלזול בי ובאיך שאני חושבת. הוא גם רמז (בצורה עבה מאוד חח) מלא פעמים על להיות רופאה ואחות (שזה קצת הזוי למישהי שיש לה פחד מרופאים).הוא התחיל את זה כשאמא עוד הייתה בסביבה, והיא תמכה בי ואני ראיתי שמבחינתו זה עוד משהו לצאת נגד אמא (הוא חושב שהחלטתי בגללה. בלי קשר כל דבר שאני עושה זה שטיפת מוח ממנה בעיניו), עוד מתח ועוד משהו שאני כאילו בוחרת בין שניהם.
בכלל הצד של המשפחה שלו הוא מאוד מעודד כזה ללמוד גבוהים, ומי שלא אפס. סליחה באמת שאני לא חושבת ככה.
אני שונאת את כל המצב הזה.
אין לי מושג מה לעשות. אני די סגורה על התיכון שנרשמתי אליו והמגמה, ואני באמת שמחה מאוד עם ההחלטה הזאת, אבל עכשיו הכל נהרס. אני לא חושבת שאני עושה טעות. אני עושה טעות בעיניכם? אני תמיד יכולה ללכת בכיוון אחר. ואיך אני אומרת לו שהחלטתי בלי שזה יהיה כאילו בחרתי באמא ולא בו (למרות שהוא בטוח יראה את זה ככה בסוף :( או אולי?...)? בלי קשר אני אשמח לקצת עידוד, אני מרגישה מבואסת בין שניהם :(

תודה למי שקרא את הכל, זה באמת היה ארוך נורא