בן 27, מרגיש שכבר נהייתי זקן ושאני לא שווה, איך להתמודד?

היי, אני באמת מרגיש שאני נמצא בבעיות ענקיות, ואין לי מושג כבר המון זמן איך לצאת מהן. אני נולדתי חילוני. אבא שלי חזר בתשובה כשהייתי בן 8. אני בגיל 13 התחלתי גם לחזור בתשובה. ועזבתי את חטיבת הביניים. עברתי לישיבות של חוזרים בתשובה, אחר כך בכוחות עצמי הצלחתי להכנס לישיבות של חרדים. הייתי חרדי בלב ובנשמה. האמנתי בהכל. והייתי מנותק במהלך כל גיל ההתבגרות מכל דבר הקשור לעולם החילוני, וגם מההורים. בגיל 19 התחלתי פתאום, משום מקום, לפקפק באמיתות הדת. כעבור זמן מה עזבתי את הישיבה, ובאתי לבית הורי. הידרדרותי הדתית המשיכה. ההורים כבר היו דתיים לגמרי והיו המון חיכוכים איתם. ככל שעבר הזמן הבנתי שאני לא מאמין. היה לי מאוד קשה להוריד את הבגדים החרדיים ולעבור לבגדים חילוניים, ולא הצלחתי בכך עד שגייסו אותי לצבא בגיל 21. שם, בהתחלה היה נראה שדברים מסתדרים, אך הם לא הסתדרו, וכעבור כשנה שוחררתי על קשיי הסתגלות. מצאתי עבודה בגיל 23, ואז עזבתי את ההורים - פשוט לא יכלתי לחיות אצלם כי כל הזמן אסרו עלי להשתמש בטלפון וחיייבו אותי לשמור שבת וכאלה. ניסיתי לברר אופציות לימודים - לשווא - לא הייתה לי בגרות בכלל, אפילו לא חלקית. בגיל 24 החלטתי שאני מתחיל ומסיים בגרויות ויהי מה, ובגיל 25 סיימתי(תוך כדי שאני עובד במשרה מלאה). הייתי צריך להחליט האם אני נשאר ללמוד בארץ או שאני עוזב והולך ללמוד בחול - אך הקורונה טרפה את הקלפים. וכך, בגיל 26 נרשמתי ללימודי משפטים בישראל. כיום אני חי במעונות סטודנטים, עובד ולומד, ומסיים שנה ראשונה במשפטים. אני עדיין לא מוצא את עצמי. עדיין לא הולך לי עם בנות ועם החברה בכלל. יש לי המון משקעים מהעבר. אבל - בעיקר - אני מרגיש שנהרסו לי החיים. זה נשמע פסימי מדי, זה נשמע כאילו הרמתי ידיים. אני לא הרמתי ידיים, אני פשוט מרגיש שבאמת החיים שלי נהרסו. שבאמת הרסו לי את כל הילדות עם כל ההטפות האלה של הדת. אני מרגיש שהפכו אותי לאדם חסר כישורים חברתיים כמו שצריך. אני מרגיש לבד רוב הזמן. מרגיש מאז שעזבתי את הדת, שאני לא מוצא מנוחה לנשמתי. אני עכשיו בדילמה האם להמשיך ללמוד בארץ או לעזוב. מצד אחד רוצה להישאר ולסיים כי התחלתי ואם אלך לא בטוח שאהיה עם תואר. ללכת ללמוד בחול עכשיו זה לא פשוט, אין לי דרכון אירופאי, לא בטוח שאמצא עבודה ועד שאשיג אישור עבודה..
מצד שני אני רוצה שינוי. מרגיש שעברתי יותר מדי(!) בחיים. מרגיש שחייב שינוי. חייב. אני רוצה לומר שאני מרגיש כאילו הגעתי כבר לסוף החיים שלי. אני כבר בן 27. אוטוטו בן 30. ואז 35, 40... והנה חצי חיים עברו. ומי תרצה להכיר אותי בגילאים האלה? אני חושב שאני מזדקן. אני חושב שהמעברים האלה בין החברות רצחו לי את הנשמה וגרמו לכך שלעולם לא אהיה שייך לשום מקום. ואני כבר לא ילד. אני מתבגר, אני כבר גדול. גם אני רוצה לחיות חיים נורמליים. עם אישה, ילדים, משפחה. אבל אני רואה את החלום הזה הולך ומתרחק ממני. אני פשוט מאוד ממורמר כל הזמן. מרגיש כל הזמן לא שלם עם מי שאני. מרגיש כל הזמן לא שלם עם המקום שלי בעולם, עם המדינה בה אני חי. כל הזמן רוצה ללכת למדינה אחרת, אך זה לא עולה בידי. אני מרגיש פשוט תסכול עמוק מכך שאני בן 27, שעברתי כל כך הרבה, ושכנראה לא אצליח כבר להכיר אף אחת. אני מרגיש נורא מכך שאנשים חושבים שאני מוזר, מרגיש נורא מכך שאני כבר 'רגל בקבר' - שהרי אני מזדקן, בן אדם בן 30 הוא כבר לא אטרקטיבי כמו בן 20, ו35 יגיע גם מהר, ואז 40, 50.. הבן אדם כבר זקן. באמת שאני מרגיש שנהרסו לי החיים. ואבקש עצה איך להתמודד עם התחושות האלו ואיך לשפר את חיי. בבקשה בלי להפנות אותי לפסיכולוגים /קואצרים, ניסיתי מספיק ורק רע קיבלתי מהם.