אין מספיק לתשומת לב במערכת יחסים. מה לעשות?

שלום לכולכם וסליחה מראש על החפירה....

מזה כ-3 חודשים אני ביחסים עם גבר בן 35. הכרנו דרך חברה משותפת ששיכה ביננו. אופן ההיכרות הזה היה מרענן ומעורר תקווה לאחר כמה ניסיונות לא מוצלחים
בעולם האפליקציות.
אני אדם שרוצה בזוגיות בריאה ומספקת ולהקים משפחה. מרגישה בשלה לכך מכל בחינה. אני עתודאית וכרגע גרה עם אמי בתקופת החובה. כך אני אדם עצמאי בהתנהלותי ובדעותיי. אני משרתת במקום מצוין אחרי סיום שני תארים ומקום זה יכול להיות מקום עבודתי באזרחות. כך שאני מרגישה עם רגליים על הקרקע.
הבחור גם הוא אדם מסודר. עובד בעבודה מסודרת (עובדים באותה מסגרת, אך במיקומים שונים). הוא שוכר דירה לבדו ותנהל בצורה עצמאית ואחראית.

כבר בהתחלה ראינו את ההתאמה ביננו, ראינו המון מן המשותף בתחומי העניין ובראיית החיים. גם הוא אמר שמעוניין במשפחה. נפגשנו במשך כחודש ולאחר מכן הוא היה צריך לנסוע לחו"ל לנסיעת עבודה ואחריה שהה בבידוד. חיכיתי לשובו במשך חודש, בתקווה להמשיך ביחסינו. במהלך כל החודש, התכתבנו כשאי אפשר היה לדבר בטלפון ואחר כך גם שוחחנו בט
לפון, כך ששמרנו על קשר יום-יומי.

כשחזר, נפגשנו, ולא הרבה לאחר מכן שכבנו... הוא היה הפרטנר הראשון שלי ליחסי מין מלאים. זו הייתה חוויה יפה וחשובה בשבילי. בשלב זה הוא גם הציע שאשאר לישון אצלו ואני הסכמתי כי הרגשתי שזה טבעי מבחינתי.
אבל מאז, התחלתי לראות צדדים נוספים בו. לאחר אותו לילה, הוא רצה שנשים שעון מעורר לבוקר של שבת וממש רצה לתכנת כל פיסת זמן שלנו יחד.
דיברתי איתו על כך, שהייתי רוצה שסוף השבוע שלנו יחד יהיה של מנוחה משותפת, של פעילויות כיפיות ללא צורך בלחץ כי במהלך השבוע שנינו עובדים קשה תחת לחץ גדול. שנכיר ונהנה. הוא הסכים ומאז אנחנו מבלים את סופי השבוע ביחד.
אבל מאז, הוא מדגיש מאוד את עניין הזמן הפרטי של כל אחד מאיתנו עם עצמנו כשאנחנו נפגשים. הוא רוצה שבסופי השבוע יהיה גם זמן של כל אחד עם עצמו, ברמה כזו שהוא ביקש ממני להביא איתי ספר (!) לקרוא בזמן שהוא עושה כל מיני דברים כמו תיאום מס, שיחות עם חברים וכולי.
הלכתי לקראתו, אבל זה נהיה מוטיב חוזר שהקשה עליי.
אנחנו נפגשים רק בסוף השבוע וגם בסוף השבוע אני מרגישה שיש מגבלות על הזמן המשותף. אנחנו הרי לא גרים יחד, לדעתי אנחנו בשלב התחלתי של היחסים שבו המפגשים אמורים להיות מוקדשים לשנינו, להיכרות וצבירת חוויות משותפות.
אז הוא כן נהנה שאני מגיעה לכל סוף השבוע, כי יש זמן להינות יחד, לבשל, לצפות בדברים מעניינים, לטייל, להינות מהמגע הגופני, אבל תמיד הוא מגביל את הזמן.
הוא תמיד מדגיש כמה הקרבות הוא עשה כדי שנפגש בסוף השבוע וכמה לחוץ הוא. מבחינתו להיפגש בסוף השבוע זה הרבה ולכן לגיטימי להגביל את המפגשים.
למשל, כשחזרנו מטיול יפהיפה והייתי במהלך הכנת ארוחה לשנינו ביום שבת, הוא כבר התחיל לדבר איתי על מתי הוא יחזיר אותי ביום למחרת. הוא רצה להחזיר אותי בשעה שבה הוא רצה לדבר עם חבר. הוא ממש קיווה שיש לי מטלות בבית כך שזמן ה"סיום" יהיה מוצדק.
בין כל שאר ההגבלות, הוא אמר שקשה לו להתחייב למפגשים במהלך השבוע. הציב זאת בתור עובדה. ואני, שעובדת כמוהו, עם מטלות לא מעטות, תוהה מדוע?
האם כשאנשים מוצאים חן אחד בעיני השנייה, הם לא ימצאו כוחות למצוא זמן להפגש? אני הרי מוצאת... ולא רואה בזאת מעמסה, אלא דרך להינות עם בן הזוג ולאזן את לחץ היום-יום עם חוויות זוגיות יפות.
כל המצב גורם לי לחוסר בטחון להציע מפגשים בעצמי וגורם לי להרגיש כגלגל חמישי.

דיברנו על זה שוב. היה לי קשה. במהלך השיחה הוא סיפר לראשונה שהוא מתייעץ עם פסיכולוג על לחץ בעבודה ובחיים.

אני אציין שברוב המקרים שהוא אומר שהוא עסוק, הוא בסוף ישן או רואה סדרה (אומר לי את זה אחר כך בעצמו). הוא קם מאוחר לעבודה כי קשה לו לקום מוקדם ואז כל היום שלו נמרח... ואז כמובן, אין יכולת להתחייב לדבר.

מהצד שלי, אני משתדלת מאוד ללכת לקראתו, התפשרתי על להפגש רק בסוף השבוע. חגגתי לו יום הולדת בסגר והשקעתי לו מעט כדי שיהיה לו ולי טוב. אבל נראה שכל היחסים ביננו קצת מובנים מאליהם מבחינתו. מבחינתו מספיק להפגש בסוף השבוע ולדבריו "להתגעגע כל השבוע, לעשות דברים לבד ואז גם יהיה מה לספר אחד לשני כשמתראים". ואני תוהה... האם זה לא יותר חשוב ליצור חוויות משותפות בשלב זה של היחסים?
אז בוא נפגש כשאנחנו יכולים להקדיש את כל הזמן אחד לשני. כי אם אני צריכה להמתין עם "ספר" עד שיתפנה או לחכות כשיתאפס על עצמו במהלך השבוע, מה זה אומר על היכולת לפתח יחסים?

אמרתי לו שכל היחס הזה נותן לי להרגיש לא רצויה וחסרת בטחון בקשר. הוא אמר לי שמה שאני מרגישה זה משהו שאני בונה עם עצמי ושאין לו קשר לכך. שאולי אני מרגישה לא רצויה בגלל טראומות עבר. זה כאב לשמוע. כי אני לא בונה רגש לבד, אלא על בסיס מה שהצד השני משדר לי. הוא גם אמר שכנראה הוא לא יכול לתת לי מה שמגיע לי.
אחרי שיחה של שעתיים, ארוכה וקשה, אמרתי לו שאני לא יכולה להשאר בבית כמתוכנן, ושאני חוזרת הביתה. אספתי את הדברים והלכתי. הוא רצה לתת לי חיבוק ולהסיע אותי, אך סירבתי. כי אני לא יכולה להעמיד פנים שהכל טוב.
אחרי זה הוא כתב לי כמה הוא מודה לי על כל ההשקעה וכמה הוא מצטער. שאלתי אם אלו מילות סיכום. והוא ענה לי שזה מה שהוא הבין מההתנהגות שלי. אמרתי לו שהלכתי כי היה לי ממש קשה אחרי השיחה ולא יכולתי להשאר, לחבק ולנסוע איתו תוך כדי העמדת פנים שהכל בסדר. הוא לא הגיב על זה מאז לא דיברנו (עבר יום).
גם כאן, מרגיש לי שהוא מיהר להסיק על פרידה...

אני מאוכזבת וחוששת שהוא ויתר עלינו מאוד מהר (ואולי בעצם מראש ויתר?)...
מה אתם חושבים על הנושא? האם זו התנהלות שאפשר לקבל בתחילת קשר? מרגיש לי שמשהו לא תקין.