אני ובן זוגי ביחד כבר שלוש וחצי שנים, אני אוהבת אותו מאוד והבעיה היחידה בקשר שלנו היא המשפחה שלו וזה גורם לכל הויכוחים ביננו (הוא גר אצל ההורים שלו כרגע מטעמים כלכליים כי הוא משלם על הלימודים שלו).
מתחילת הקשר המשפחה שלו הייתה לא נעימה אליי, במיוחד אמא שלו שהיא שתלטנית ובוטה ומרשה לעצמה להעיר לו על כל דבר שהוא עושה, היא חולת שליטה ורוצה כל הזמן שהוא יהיה בבית וכל פעם מעירה לו בדרכים כאלה ואחרות (גם כשאני נמצאת לידם) שהיא לא אוהבת שהוא בבית שלי, מדובר בגבר בן 27 ולפי דעתי זה לא תקין שאמא שלו מעירה לו על דברים כאלה כמו לילד קטן.
אני כן רואה בעייתיות מסויימת גם בהתנהגות שלו עצמו כיוון שהוא עדיין חי בחיק אמו ולפעמים הוא מצטייר כמו ילד קטן, מתייעץ איתה על דברים שלא אמורים להיות עניינה, מנסה לרצות אותה ומחשבן לשטויות שהיא אומרת (והיא אומרת הרבה שטויות).
אני מצדי גם כשהיא גסת רוח מכבדת אותה, לא עונה לה ולא מתווכחת, תמיד מחייכת ונעימה עד כמה שניתן ובפנים אני מרגישה שבא לי רק להוציא החוצה את כל מה שאני חושבת עליה.
הוא ילד של בית, עם כל הצרות שאמא שלו עושה לו הוא עדיין אוהב להיות בבית ונמצא בסוג של כישוף ואהבה עיוורת לחלוטין, הדבר שעושה לו הכי טוב בעולם זה כשאני באה אליו הביתה ומדברת עם המשפחה שלו אבל לי זה לא כיף בכלל. אני עושה את זה נטו בשבילו אבל אני סובלת מכל שנייה, לא נהנת מהשיח אצלו בבית גם כשאמא שלו לא בקריז ולא אומרת שטויות, אין לנו תחומי עניין משותפים וזאת משפחה שאוהבת את עצמה ולא מתעניינת בשום דבר אחר מלבדם (לא חושבת שהם יודעים כמה אחים יש לי או מה עשיתי בצבא).
אשמח לעצות כיצד ניתן להתמודד עם מצב כזה שלא הולך להשתנות כי אין לי איך לשנות משפחה שלמה וגם אין לי איך פתאום להתחיל להתחבר אליהם אם במשך שלוש שנים זה לא קרה. אני כן רוצה לשמח את חבר שלי אבל אני באמת חסרת חשק ללכת אליו הביתה.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות