אני בן יחיד לאמא חד הורית, אין קשר עם האב ובגדול זה רק אני ואמא (יש עוד משפחה בארץ אבל).
אני מאד אוהב את אמא שלי, ומעריך אותה על כל מה שהיא עשתה למעני כי היא באמת עשתה המון ונתנה לי תמיד שלא יחסר לי מכלום ודאגה לי.
העניין הוא שאני בן 25 עכשיו, והיא עדיין מסתכלת עליי כתינוק.
לא משנה כמה פעמים הסברתי לה שזה לא נעים לי ומביך אותי היא לא מפסיקה.
תמיד רוצה לדעת שהגעתי למקום שאני נוסע אליו שקמתי בבוקר אם אני לא ישן בבית להגיד לה לפני שאני הולך לישון, להתקשר אליה כשהגעתי לעבודה כשאני יוצא ממנה. כשאני סתם באיזשהו מקום ומתעכב היא ישר מתקשרת אליי, היא מתקשרת לבת זוג שלי כשאני לא עונה לה.
כשאני בבית היא מדברת אליי כמו לתינוק ומתערבת לי בעניינים תמיד. נכנסת לי לחדר שואלת למה דברים מסוימים ככה ולא אחרת.
בכל פעם שאני מעיר לה על זה היא אומרת לי שאני הבן שלה ותמיד אהיה הבן הקטן שלה, וכשאני אומר לה שהיא לא צריכה לדאוג לגבי כל דבר ככה בצורה מוגזמת היא תוקפת חזרה ואומרת לי "אז מה עדיף כמו ההורים של חברים שלך שלא אכפת להם מהילדים שלהם" או משהו בסגנון.
אני לא מצליח לדבר איתה על ולא מצליח כבר להתמודד עם זה בצורה נורמלית, אני אוכל מבחינה כלכלית לעבור לגור לבד רק עוד שנה אבל אני מפחד שגם אז זה ימשיך ולא יגמר. לא משנה איך אני מגיב לזה בין אם זה ברוגע בין אם זה בעצבים זה חוזר לאותו מצב ומבחינתה זאת הדרך הנכונה.
אני מבין שאני כל עולמה אבל מבחינתי זה לא מתאים, אני רוצה שהיא תיתן לי את המרווח מחיה שלי והיא גידלה אותי ועכשיו הזמן שלי להמשיך קדימה בחיים ולא להתקע באותו מקום לפי איך שנוח לה.
בנוסף החרדות שלה משפיעות גם עליי ולא נותנות לי מרגוע.
אני מרגיש שהיא רוצה פשוט שאני אחיה איתה כל החיים ותמיד אהיה לצידה ואם אני לא לצידה אז שהיא תדע על כל צעד שלי - ואני באמת לא מוכן לזה.
אני באמת אובד עצות ולא יודע מה לעשות ולא יודע איך להתמודד עם זה.
אני חושב ללכת לפסיכולוג רק בגלל הסיבה הזאת כי היא באמת יושבת לי בראש כל הזמן.
אשמח לעצות כאן ולחוות דעת ולטיפים.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות