פחד מתמשך ומצמרר שלא משחרר למשפחה שלי

היי למי שנכנס כבר תודה , נמאס לי מהמצב הזה ואולי תוכלו לייעץ לי
לא ידעתי לתת כותרת אבל אנסה לתמצת כמה שיותר-

אני מלשבית כרגע ואחי הגדול (חיים שי שייבדל לחיים ארוכים בלי עין הרע טפוטפוטפו אמן)מפקד ביחידה קרבית. הוא גדול ממני בתשע שנים בערך אז הוא התגייס כשהייתי בכיתה ד. הפער גילאין גדול ובכל זאת הוא מגיע פעם בשבועיים-חודש הביתה אז כשהייתי יותר צעירה לא היה לנו יותר מדי שיח.. תמיד הסתכלתי עליו בהערצה. כשהייתי ביסודי הוא היה ביחידה מיוחדת, אני זוכרת איך הייתי שמה את ההמנון שלהם שרה לחברים שלי ורואה סרטונים באינטרנט. אני אפילו זוכרת בצוק איתן איך כולם חששו כל הזמן, ואני לא חושבת שבאמת הבנתי או הפנמתי את העניין. ברוך השם הכל בסדר כן? שלא נפתח פה עין בבקשה חחח
אבא שלי (חיים שלי שייבדל לחיים ארוכים בלי עין הרע טפוטפופו אמן) הוא לא האדם הכי בריא. ברוך השם עכשיו הוא במצב סבבה, אבל כילדה הוא עבר אירוע מוחי ובלילה אחד התקף לב. הוא השתקם ברוך ה' אני לא זוכרת גם יותר מדי פשוט גדלתי בידיעה שאת אבא אסור לעצבן יותר מדיי ואסור לאמץ יותר מדיי ושצריך להיזהר עם המערכת החיסונית שלו שחלשה והכל היה סבבה ברוך השם. כשהייתי ביסודי הוא עבד והיה חוזר בערב, ואני והוא מאוד מאוד מחוברים ברוך השם.

אחותי מתמודדת עם הפרעה נפשית גם מהיסודי שליי. אבא שלי ממש טיפל בה, היו הרבה ריבים וצעקות וטריקות דלתות בתקופת היסודי כי זה לא משהו שההורים שלי יכלו לתת לה להרוס לעצמה את החיים ואבא שלי ממש התאמץ לעזור לה. אני זוכרת אחריי צהריים שכעסתי על אחי שהוא לא היה בבית ופחדתי מאיך שאבא מתעצבן ברמות (כשהוא ניסה לעזור והיא לא הצליחה לקבל את העזרה והם היו רבים ושומעים צרחות גם לפעמים). העצבים האלה בבית בכלל זה לא משהו שהכרנו. היא כמעט ולא באה לתיכון, הבית ספר עזר לה נתן לה להמשיך לעלות כיתות ולסיים תיכון ברוך השם והיא ניגשה לבגרויות וביב שלה המצב השתפר כי התחילו לעבוד איתה על תקומה מהמחלה דרך ספורט קצת. בכל אופן המצב היה קיצוני והיא הייתה אמורה להיות ספורטאית בצבא אבל שוחררה כבר בטירונות.
בכל אופן אחרי זה היו שוב שלבים קשים למשל בחטיבה שלי ראו שהעזרה לא מספיקה והיא אושפזה כמה פעמים עד התיכון שלי לדעתי. בתקופה הזו הבית היה יותר שלו רק אני וההורים. אני הייתי בנבחרת ישראל והכל סבבה ומבקרים את אחותי ורואים מצב חרא וההורים מבואסים ואני שומעת שיחוות בטלפון מתוסכלות והיא משתחררת מאשפוז- באה הביה- חוזרת למצב קיצוני רצח במחלה- מתאשפזת- וחוזר חלילה כמה פעמים. עכשיו כל פעם כזו אבא שלי מטפל בה ולוקח ללב ומתאמץ ואין עוד מישהו שהיא מאפשרת לו לעזור לה.
בכל אופן עכשיו עדיין יש בעיות ועדיין אבא מטפל בה אבל זה שונה היא יותר טוב ומצליחה לנהל חיים ברמה מסויימת, היא עובדת! אה שכחתי לומר שלפני כמה שנים אבא שלי הפסיק לעבוד והוא משקיע בבית את כל חייו. חיים שלנו.

תכף נגמר הסיפור חחח סליחה שארוך
אבא שלי (זוכרים לומר שייבדל לחיים ארוכים בלי עין הרע טפוטפוטפו אמן), קיבל אירוע לבבי באמצע התיכון שלי ,תוך כדי אוכל ואני במקרה הייתי בחדר ושמתי לב. זה היה לאחר תקופה של חודש נראלי שהוא היה מאושפז בחורף. אז מכאן הוא התאפשז לדעתי סך הכל קרוב ל4 5 חודשים. תודה לקוצב לב שלא הרבה זמן לפני העניין גילו שאין בו סוללות החליפו.
בחודשים האלה אני ואחותי ואמא שלי היינו שלושתנו בבית, אני באמצע יא, נבחרת בשחייה ועוד 2 מסגרות חברתיות מורים פרטים ומסגרת למצטיינים שבדיוק התחלתי. רצו דאגו שזה כמה שפחות ישפיע עליי ועודדו שלא אבוא לבקר הרבה ואשמור על המסגרות והלימודים. אבא שלי הרי היה עושה עבורינו הכל בבית ועכשיו שלושתנו התפקדנו ועזרנו אחת לשנייה וביקרנו אותו ובאמת כל אחד עשה כל מה שהוא יכול כולל אח שלי המדהים. עם כל המסגרות והעומס בלימודים אני החלטתי להפסיק להתאמן (כבר כשנרשמתי לתכונית מצטיינים ידעתי שזה יקרה) והפסקתי להיות בנבחרת מתוך תכנון לחזור עוד חצי שנה. (רמז- אחרי חצי שנה חזרתי לחודש ואז זהו. :(..עוד מסגרות ולא רציתי מבחינה כלכלית ותכננתי לחזור אחרי יב אבל קורונה).
כל הבלדן הזה באמצע יא + המסגרות שאכלו לי תזמן -> פחות השקעתי בלימודים. ואגיד שלפני זה הייתי פרפקציוניסטית ברמה ששלחו אותי לטיפול בחטיבה סבבה? הציונים שנים היו הכל מאה, בקטע קיצוני. ידעתי ללמוד נכון עם כל המסגרות והלקויות למידה שיש לי
פחות היה לי אכפת, דאגתי למשפחה ורצתי בין דבר לדבר ולא למדתי ממש, כשאבא שלי השתחרר היה אפריל. הציונים ירדו והיו לי פערים, אז חרשתי לפני הבגרויות, תגבורים מורים פרטים וואלה יצא טיל.. כל הזמן אמרתי בלילה לעצמי שלא אכפת לי מכלום ולא ביקשתי מה' שום דבר ושום הצלחה במבחן או משהו רק בריאות..(קטע של קריאת שמע ולדבר לה' לפני השינה מרגיע אותי מילדות ולא אני לא איזה דתיה גדולה. לא יודעת.)אחרי זה ביב לא השקעתי, כאילו משהו השתנה ביא. אמרתי שזה כי ראיתי שהכל טוב גם אם לא משקיעים כל הזמן ואשקיח כשיהיה צריך, אבל בתכלס גם לפני מבחנים ובגרויות אם חברים לא היו יושבים ומחייבים אותי ללמוד או אבא שלי לא היה מכריח אותי ללכת לשיעורים פרטיים פשוט לא למדתי. גם לא ביקשתי הצלחה בכלום, רק שכולם יהיו בסדר ובריאים. לילה לילה. היו שלבים שבכלל לא ראיתי טעם בלבוא לבית ספר, הרגשתי מנותקת מהלימודים ושחבל על הזמן אני במילא לא מבינה ולא בקצב. (לקויות למידה+חוסר השקעה==). גם לא הייתה לי מוטיבציה כפי שעולה מהנאמר.

מגיעה לעיקר

כפי שאתם רואים לא חוויתי איזשהן מחשבות מטרידות לאורך חיי הצעירים יותר, תמיד היינו קרובים כמשפחה ולא היה חסר לי כלום ברך השם ותמיד נשרנו מאוחדים ברוך השם

אני לא יודעת מתי זה התחיל השנה, אבל מעבר ללהפסיק לבקש הצלחות ולבקש תודה ובריאות, התחילו לי כל לילה במיטה כל מיני מחשבות מטרידות על אסונות.כל מיני מחשבות על מישהו מהמשפחה ימות ולפעמים גם רואה בדמיון. יש תמונה שחוזרת לי של אח שלי נפצע חס וחלילה וזה משהו שמצמרר ומבעית אותי המחשבה שיקרה משהו לאחד מבני המשפחה שלי. אני פוחדת מזה כל כך, וזה כל הזמן כל לילה ולילה עולה לי. ועכשיו במקום נגיד רק להגיד דיי ולשחרר מזה, במקום לומר תפילת שמע, תודה ובקשה לבריאות כמו שזה התחיל, אני תמיד מוצאת את עצמי בטקס כזה של לדפוק שלוש פעמים ע הקרש של המיטה, על השולחן ליד, עם שתי הידיים באגרוף, ואז על הלחיים כמו בסטירה ואחר כך לירוק שלוש פעמים לשני הצדדים. תצחקו זה בסדר. אני שונאת את זה וכל לילה אומרת- דיי הלילה לא זה שטויות את יודעת- אבל תמיד פוחדת, כאילו זה מחסן את המחשבות והדמיונות הרעים שלי כדי שלא יקרו. פעם אמא שלי אמרה שסבא שלה אמר שאתה לא יהודי אם אתה לא מאמין באמונות תפלות, אמרתי לה שזה הזוי והנה אני עושה את זה כל לילה כשהמחשבות האלו עולות כאילו שזה ישנה, ואין דבר כזה שהן לא עולות. לפעמים גם באמצע היום ולפעמים בבית ספר זה היה קורה ובנהיגה ואני תמיד אמצא דרך לעשות את זה. גם מצאתי שיטות שזה ייראה פחות מוזר. גם התחלתי השנה בכל הודעה שאני כותבת להורים מתי להעיר אותי, לסיים ב- שיהיה יום טוב ובריא אני אוהבת אתכם מאוד נתראה מחר בעזרת השם בלי נדר.. למה? כי אני מקווה שכולנו נקום בריאים ונתראה, ופוחדת שלא. ושוב, אני לא דתייה גדולה אבל בשנה האחרונה זאת ההתנהגות שלי. גם יש טקס של לנשק את כל המזוזות במסדרון לפני השינה, כאילו לפני התפילה הזו.. ואני מודה באמת על מה שיש לנו ואני לא אומרת את זה בקטע דתי סתם, אני באמת מודה ויודעת שלא מובן מאליו ופוחדת שהכל יתנפץ. עולות לי מחשבות איך נקום מזה, מה יהיה, איך נחיה, הם ימותו מצער...אני תמיד מהר מעיפה אותן כמה שיכול. אני תמיד אומרת בלילה שאני מעדיפה שיקרה לי משהו מאשר לאחד מהמשפחה ושמבחינתי שיהיה לנו כלום והעיקר שהם יהיו בריאים. גם התחיל קטע שפתאום אני מפחדת לפני השינה ומנסה לכתוב לאח שלי. התקרבנו מאמצע התיכון אבל לא לכדי רמה שאני כל יום כותבת לו וואצפ, הוא מפקד הוא עסוק והוא גם לא גר כבר איתנו בלי עין הרע. אני יודעת שהוא לא יכול לענות לי כל הזמן. בהתחלה הוא היה עונה , ואחרי זמן מה אמרתי לו שההודעות האלה בשעות המאוחרות זה כי שי לי סיוטים. לא יכולתי להתחיל להסביר . לאחרונה הוא עסוק יותר ואני מנסה לא לכתוב לו כי הוא לא עונה לי בדרך כלל. אני כל הזמן פוחדת שאבא שלי שוב מעמיס על עצמו כמו שהוא ההעמיס לפני שהתאפשז אז באמצע התיכון וכל הזמן מבקשת שייתן לי לעזור לו והוא אומר אין במה והכל בסדר הכל בסדר. אבל גם אז הוא היה אומר שהכל בסדר ואני כל הזמן פוחדת.

בכל מקרה אני לא רוצה שמישהו כאן יקרא את זה ברפרוף או בביקורתיות מנותקת ויגיד לי יאללה את צריכה טיפול. מי שלא קרא באמת אז אל תענו בבקשה.
אני לא יודעת אם המחשבות המטרידות שיש לי הן בגדר הנורמליות של בחורה צעירה שמבינה שיש לה אבא חולה ואח חייל, או שזה מחשבות שהן כבר מוגזמות ומצריכות מעשים מצידי. קשה לי להשוות למחשבות שלי בעבר כי לא נראלי שהפנמתי אז תמצב, או שמא זו הייתה אז הפנמה טובה ?
אני שואלת מה לדעתכם עליי לעשות עם המצב שלי כדי להרגיש טוב יותר
ברוך השם כמו שאמרתי אני מודה על כל רגע כזה ועל כל נשימה ומקווה שיהיה טוב כי כל זה זוטות והעיקר הבריאות שיש לנו אחד את השני וואלה באמת בלב שלם הכל בסדר ברוך השם. מעבר לזה הכל בידיים שלנו ואם יש כאן משהו שאולי כדאי לי לעשות בשביל עצמי אני אשמח לדעתכם.
נב
פסיכולוג זה יקר ואולי מוגזם ומיותר למחשבות שלי.
אני לא צריכה טיפול כדי להתמודד עם המצב של בני משפחתי או משהו כזה, סיפרתי לכם רק כדי שתבינו תרקע!
. *כלומר הבעיה מבחינתי היא ההתמודדות שלי עם המחשבות שלי, אז אל תהיו קלים על ההדק*

ובכללי אחרי יב מנסה לעשות פסיכומטרי ומרגישה כאילו איבדתי את הלללמידה שהייתה לי פעם, לפני יב שהיייתי מתעקשת להצליח ומלאת מוטיבציה, ועכשיו אני כאילו ממשיכה בקו חרא למידה של יב וזה מעצבן ! אז אם מישהו גם רוצה לייעץ בעניין הזה בכיף חחח.