לא מצליחה לשחרר את הכעס על כך שנולדתי מתרומת זרע. מה לעשות?

שלום לכולם.

אמא שלי נשארה לבד בגיל מאוחר (אחרי 40). כפי שהבנתם מהכותרת, היא קנתה זרע מבנק על מנת להביא ילד לעולם. היא קנתה אותו בבנק ישראלי, כך שאין לי שום אפשרות לדעת מיהו האיש מאחורי ה"תרומה".
אני כועסת. עליה, על האיש הזה וגם על הבנק. האיש כנראה היה סטודנט שחיפש לעשות כסף קל, שאו לא הבין מהן ההשלכות, או שפשוט לא היה אכפת לו, ולכן עשה את מה שעשה.
הבנק- טובת הילד אינה בכלל אישיו בשבילו. העיקר לקנות ולמכור זרע למטרת הפרייה עתידית של אישה שמוכנה לשלם.
אמא שלי- חשבה על עצמה. אני לא חושבת שהיא אדם רע, אבל מכעיס אותי שהיא לא מבינה מה היא עשתה, למה זה לא בסדר בעיניי (ובעיני אנשים רבים חוץ ממני) ולמה אני כועסת שאין לי אבא ושלעולם לא אדע מיהו (ועוד כמה השלכות).
יותר מ-40 שנה היא (בגדול) נהנתה מהחיים ואז נזכרה שהיא רוצה להיות אמא.

עוד בעיה- נכון, היא הייתה צריכה להתאמץ קצת יותר מאנשים שמביאים ילד "בדרך המסורתית". אבל זה לא אומר שהיא נתנה לי חיים טובים יותר מהילדים האחרים. היא לא התעללה בי, אבל פשוט אגיד שכל חיי, לרוב הילדים היה יותר ממני. לא רק אבא. לדעתי זה היה חוסר אחריות ואגואיזם.. גם להביא ילד לעולם ככה, וגם לתת לו תנאי חיים פחות טובים משל רוב הילדים בסביבה (לא מדובר בהזנחה). וכן, אני יודעת שיש גרוע יותר.

אני יודעת שאם השאלה תיחשף להרבה אנשים, סביר להניח שיהיו כמה כאלה שיגידו שאני אגואיסטית ושאני צריכה להגיד תודה שבכלל נולדתי לאמא שרוצה בקיומי ולא אחת שנטשה אותי, או להגיד תודה שלפחות אין לי אבא מתעלל. נכון, אין לי אבא מתעלל ואמא שלי רצתה שאהיה קיימת. אבל בשביל מה נולדתי מלכתחילה? לשאלה הזאת יש תשובה- לספק את הרצון של אמא שלי להיות אמא. זה הכל. בכל מחיר, גם כשההכנסה לא גבוהה במיוחד..
אה וגם שסטודנט/חייל ירוויח כסף מבלי להתאמץ יותר מידי.

חשוב לי לציין שאני מבינה ומודעת לכך שיש ילדים שגם נולדו ככה (אני לא מדברת על ילדים שנולדו לזוג לסביות, או לילדים שנולדו לזוג הטרוסקסואלי שבו האבא עקר והאמא בכל זאת רוצה ילד ביולוגי ולכן הם קנו זרע מהבנק. אלה סיפורים אחרים עם רקע קצת שונה, ואני מניחה ששם יש פחות כעס באופן כללי, למרות שאינני יכולה להניח את זה לגבי כולם) ולא כועסים על אמא שלהם והתורם והבנק או כועסים הרבה פחות. יש כאלה שאפילו מודים לאיש ההוא על כך בזכותו הם קיימים. אין לי דבר נגד הילדים האלה, להפך- אני מאוד שמחה בשבילם. סביר להניח שהם גם חיים את חייהם בצורה שונה משלי, ואני באמת מאחלת להם כל טוב ושלא יפסיקו לשמוח לעולם. אני מדברת אך ורק מתוך חוויה אישית (אבל אני מניחה שיש לא מעט ילדים מתרומה שיסכימו איתי).

מה אני יכולה לעשות עם זה? אני קצת אובדת עצות..