עוברת תקופה קשה, מחפשת תשובות

אני בתקופה מאוד מבלבלת וקשה לי.
יש ימים שאני מעבירה בסדר ויש ימים שהם בלתי נסבלים עד שאני חושבת עם עצמי עד כמה הנשימה שלי יכולה להיות עוד ארוכה, לא יודעת.
מהירה במחשבות והמילים נבלעות מרוב מהירות. מהירה בלעבד את המידע ועוד לפני שיצא, אני כבר בדבר הבא אבל מתמודדת עם רעשים ברקע וההתמודדות איתם קשה מיום ליום.
זה לא קשור בלהיות חזק או לא, זה קשור בסבלנות שכבר אין לי, להתמודד עם כל מיני מצבים לבד, בלי שום יכולת לספר למישהו מה באמת עובר עלי כי בסוף לאף אחד לא באמת אכפת ומי שכן כבר רוצה אז הוא מקשיב ויכול להסתבר להיות מישהו שיזיק לי. לפעמים ההרגשה בלימודים היא להיות ממש בתוך מאורת נחשים. תמיד קם איזה נחש משום מקום ומנסה להכיש. אף פעם לא הבנתי באמת את ההתנהגות הזאת, לאיזה טווח רחוק היא מועילה, איזה רווח או הצלחה יש בזה אבל מצד שני, יש גם לפעמים ימים שנחמד ונעים לי כי אני גם יודעת להוריד פרופיל ולא להבליט הצלחות שלי ואז אף אחד לא מתעורר ומתעקם עלי.
החברים ההכי קרובים שלי בלימודים, לא נמצאים בחוג שלי, הם בשנה אחרת, פקולטה אחרת לגמרי ואפילו רבע שעה איתם מספיקה לי כדי להיות מאושרת, אבל הבעיה היא שרגעים כאלה איתם לא זמינים לי בגלל עומס וככה אני נשארת בתחושה ריקה, פול גז בניוטרל ובעיקר בתחושת היכון.
ירדו לנו ציונים, הכבידו עלינו מטלות והתחרות על הוספת פקטור למשימות היא גדולה. אני מאוד מצליחה, יודעת להביא את עצמי טוב מאוד בסמינריונים, בבחינות ובכלל, אני טיפוס מאוד בפוקוס ויכולה להביא פרוייקט להצלחה. הפידבק מהמרצים הוא תמיד חיובי, מעריכים אותי ומעריכים את התוצרים, אבל אי אפשר להפריד את זה מכל ההרגשה הזאת שחונקת אותי. מהתמודדות עם אויבים סמויים ועם אוויר שנגמר.
כל בוקר לראות אנשים שאתה יודע בוודאות שיש להם עוד כמה פנים, שהראש שלהם מלא במחשבות מיותרות שמקפיצות אותם לפגוע באחרים, כאלה שמלאים כנראה אולי גם בחרדות שמביאות אותם לחשוב איך לפגוע בכאלה שמצליחים כדי שההפסד שלהם ייראה להם נחמה או כאלה שלא רואים אף אחד ממטר ומלאים יכולות וניסיון בלפגוע במישהו מוצלח. ככה הם התקדמו בלימודים, התחנפו וליקקו למי שכדאי וזה מקדם אותם.
יש כל מיני אנשים וחיבורים נועדו להזיק אבל בגדול לא מתקרבת ולא מתייחסת.
חוויתי צריבה גדולה בכאלה שסמכתי עליהם הכי בעולם, שנתתי את כל הנשמה שיצליחו, שהייתי הכי קרובה בנפש כי באמת רציתי והבגידה באמון שלהם בי שרפה לי את העור. לחיות עם הכאב בהשקעה בקשר שחשבת שהיה בו אמת מיוחדת ונתת את כל מה שיש בך והכל מסתבר לחינם כי ברגע שלא הייתי נוחה בכלל לא ידעו שאני קיימת בכלל.
קולטת את כולם, בוחרת טוב מאוד את המלחמות שלי ומצליחה בהן אבל לא נשאר לי כבר אוויר. מרוקנת כולי שואלת את עצמי אם זה בכלל כדאי. ככה ייראה העתיד שלי? אלו הם החיים? עם זה נשאר להתעסק כל החיים? איך עוד 20 שנה אני אחשוב? לדעתי אני אחשוב שכל זה היה ממש מיותר, שיכלו להיות חיים אחרים, בחירות אחרות.
מצד אחר אני מאוד מפחדת להגיע לנקודה שבה אני בדיוק אחרת ממה שאני יכולה להיות, לא בא לי להרגיש בעתיד שאני באמת בלי כלום, עם הרגשה, שלילית כלפי החיים, שלחמתי מלחמות מיותרות כי לא עצרתי ושיניתי, או לא הסתכלתי אחרת, בלי סיפוק אמיתי של מה שעשיתי או הייתי, בלי הרגשה של הגשמה או גרוע מכל זה , להיות תלויה רגשית וכלכלית במישהו.
תאירו את עיניי בבקשה.