מדובר בהורים מבוגרים, בני 65+, אני הצעירה ביותר ועזבתי את הבית לפני שנה. הם גרים באיזה חור בצפון, פנסיונרים, בלי הרבה חברים או תחביבים.
הם פחות או יותר הקדישו את החיים למשפחה, ואני מכבדת ומעריכה את זה, אבל הם לא מכבדים ומעריכים אותי. לא את הדעות שלי, לא את האופי שלי (אני די מוזרה גם ככה), ולא את הבחירות שלי לחיים שלי.
הם שטחיים, די טיפשים, ומאוד מאוד מקובעים בראות עולם שלהם ולא מסוגלים לראות מעבר למה שנמצא על פני השטח.
כל החיים שלי היו מלחמות איתם. גדלתי לבד, בלי אחים (יש אחים שלא גדלו איתי ואני לא רואה בהם אחים), ונאלצתי להתמודד עם העובדה שאני לא אוהבת אותם כבר מגיל 5 בערך.
הם לא רואים בי אדם עצמאי ולא מכבדים אותי ואת הדרך שאני עושה בניסיון למצוא את המקום שלי בעולם. הם מצפים ממני לעבוד בעבודות שאין מצב שאני אצליח בהן, להתחבר עם כל מיני אנשים שאין לי עניין בהם, ולהקדיש את חיי למשפחה כמו שהם עשו (למה???).
אבא שלי עדיין מנהל לי את החשבון בנק, אמא שלי לקחה בעלות על כל מה שקשור בתעסוקה ויחסי אנוש בעבודה שלי.
אין לי חופש מהם. הם מתקשרים אליי 3 פעמים ביום ואם אני לא עונה הם דורשים לדעת למה (לנסות להתחמק או להגיד שזה לא עניינם רק מעלה אצלם חשד שאני מסתירה משהו).
דייי!!! איך מתפטרים מזה??
כל מילה שאני אומרת להם (ביקשתי נגיד שהם יתקשרו פחות) והם לוקחים אישית. אומרים לי שאני לא מעריכה, מזכירים שהייתה לי ילדות מושלמת בזכותם, שאני כפויית טובה. אבל בעיקר מכניסים לי לראש שאני לא אסתדר לבד... ואני מאמינה להם...
כל שיחת טלפון בא לי לצרוח עליהם את הנשמה שלי. רק רואה שהם מתקשרים ויש לי חושך בעיניים.. לא יודעת.. לנתק קשר? אני יודעת שהם זקנים והם תלויים בי כדי להרגיש איזושהי חשיבות בעולם, אבל בשביל מה להביא ילד לעולם אם לא בשביל לאפשר לו לצמוח? הם חונקים אותי ומתעצבנים ונעלבים כשאני רק מבקשת אוויר לנשימה.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות