איך להשלים עם העובדה שהוא לא רצה אותי?

הסיפור ארוך ומורכב, אשמח לעצות, זה כבר מעיק עלי.
לפני שנה וחצי התחלתי לעבוד במקום מסוים, התאהבתי בצורה אובססיבית
בבחור שעבד איתי, בזמן שהייתי בזוגיות(של 5 שנים).
בקיצור הייתי שולחת לבחור שעובד איתי הודעות על גבי הודעות בלי שליטה,
לפעמים ענה, לפעמים סינן, היה אדיש כלפי בעיקר כיוון שהתוודיתי שיש לי
חבר.
בעבודה הייתי מתעלמת ממנו מרוב ההשפלה שהרגשתי שאני שולחת הודעות
והוא מסנן, ובאיזשהו שלב הוא חסם אותי וגם שאל "למה את פוגעת בעצמך".
היה גם פעם שאמר לי "אל תיפרדי מחבר שלך בגללי כי אני ואת לא נהיה זוג".
היה שלב ששיקרתי לו שנפרדנו כדי לראות אם יעשה משהו, וזה באמת עבד,
הוא לא הפסיק להציע לי להיפגש מחוץ לשעות העבודה ואף ניסה לנשק אותי
באחת המשמרות. כמובן שהתחמקתי אבל עדיין הייתי ממשיכה להציף אותו
בהודעות.
בקיצור האקס גילה באחת הפעמים הודעה ששלחתי לבחור מהעבודה ונפרד
ממני. לאחר מכן טען שכל עוד לא בגדתי פיזית הוא רוצה שננסה לחזור
ועדיין אוהב אותי, אך אני כבר הייתי במקום אחר, לא רציתי ושם דרכנו נפרדו.
שבוע אחרי הפרידה, נעניתי לבחור מהעבודה ונפגשנו מחוץ לשעות העבודה,
ניסיתי להבין איפה אנחנו עומדים, הוא טען שזה דברים שנבנים ולוקחים זמן
ומכיוון שלא היה בינינו שום דבר הוא לא יודע להגיד, כי זה "קורה תוך כדי".
בקיצור הוא נישק אותי איזה שעה וראו שבאמת נמשך אלי, כשהגענו מתחת
לבית שלי, רצה לעלות אלי, בהתחלה סירבתי ואז שאל אם אני בטוחה, לבסוף
הסכמתי, היינו בחדר שלי המשכנו להתנשק אבל לא יותר מזה.
יום אחרי זה עבדנו ביחד והכל היה רגיל. יומיים אחרי הציע שנצא אחרי
המשמרת ואמרתי לו נראה מה יהיה כי היינו אמורים לסיים מאוחר.
כשסיימנו החלטנו שהוא יבוא אלי כי כבר היה 2 בלילה ולא היה לנו כוח לצאת,
בקיצור הוא בא אלי והיה דברים אך לא הסכמתי לשכב, הוא גם נשאר לישון.
בוקר למחרת הוא הלך ולא יצר קשר איזה יומיים. משהו שהייתי רגילה אליו.
בקיצור בדיבורים הוא כיוון לזוגיות, במעשים הוא כיוון ליזיזות. היה שם אותי
על אש קטנה, נעלם לשבועות ופעם ב.. היה מציע להיפגש. שיחק איתי.
באיזשהו שלב אמרתי לו שמבחינתי זה או שננסה משהו רציני, או שננתק
קשר. הוא אמר שהוא לא מעדיף משהו רציני כרגע..אז אמרתי טוב וניתקתי.
יומיים אחרי זה חזרתי בי ושלחתי לו הודעה שחשבתי על זה ואין לי בעיה
לנסות קשר לא רציני. הוא כבר לא ענה.
כשראיתי אותו במשמרת, שאלתי אותו למה סינן ומה אתה רוצה, הוא ענה
"כלום", כי "את נסחפת ולא סגורה על עצמך". אמרתי טוב, וסיכמנו שנישאר
ידידים לעבודה. במשמרות הייתי משחקת אותה שלא אכפת לי ממנו והכל
טוב אצלי, הייתי אומרת לו שלום וזהו, ואחרי חודש שזה ככה, התחלתי
לראות שהוא מנסה להתקרב שוב, נוגע בי במותניים ובגב במשמרות,
שואל אותי שאלות מפגרות לגבי לקוחות.
ואז הגיעה הקורונה וסגרו את המקום שעבדנו בו.
מאז(מרץ האחרון)לא יצרנו קשר ולא שום דבר. הוא נעלם כלא היה.
היו אין ספור פעמים שכמעט באתי לשלוח הודעה ועצרתי את עצמי.
השאלה איך משלימים עם העובדה שהוא לא רצה אותי?
איך מפסיקים לחשוב עליו? אומנם הניתוק המוחלט העלים את האובססיה
כלפיו, אך המחשבות עדיין באות בתקופות.
שלא תבינו לא נכון, אני בחורה עסוקה, החיים שלי מלאים מכל כיוון,
לא חסר לי חברים וחברות, מחזרים יש בלי סוף, אני סטודנטית, מתאמנת
והכל טוב ויפה.
יש תקופות שאני פחות חושבת עליו, אך עדיין זה בא בגלים, מיותר לציין
שאני גם חולמת עליו לעיתים, בקיצור אני מפחדת לחשוב שהוא לעולם
לא יצא לי מהראש.
עד כה לא הכרתי בחור שיותר משך אותי ממנו. אולי זאת הבעיה?
אני חושבת שאני עד היום לא משלימה עם העובדה שהוא לא רצה אותי,
בייחוד בגלל שאני רגילה שגברים מחזרים אחרי בלי סוף.. האגו נפגע,
אבל בעיקר הלב.