היי קודם כול אני רק אציין שלא באתי להתמסכן ואני לא צריך שתרחמו עליי אחרי שתקראו את זה
אז ככה זה מתחיל אני הייתי בן 14 אמא שלי לראשונה קראה לי טיפש נעלבתי מאוד אבל לא ידעתי שזאת רק ההתחלה
בערך מאותו זמן אמא שלי דיברה אליי נורא לפחות פעם בחודשיים היא נתנה לי סוג של הרצאות באורך כמה משפטים על כך שאני מפגר ופשוט דפוק בראש
בהתחלה זה ממש פגע בי וחשבתי לעצמי דברים לא נעימים בכלל כמו אם אפילו אמא שלי כבר לא אוהבת אותי אז מי נשאר? ואם אמות מחר מי יבכה בהלוויה שלי? ופעם בכמה חודשים אשכרה רציתי לברוח מהבית גם אם זה אומר להיות הומלס אבל לא היה לי אומץ
אבל עם הזמן התחזקתי יותר ויותר וזה פגע בי פחות ופחות אמא שלי הפסיקה לחדש ואמרה כול הזמן את אותם דברים מה שחזר על עצמו הכי הרבה היה הטענה שאני פשוט אכזבה גדולה שלה ושל אבא שלי שהייתה חסרת בסיס כאילו מה כבר בגיל 15 אני אמור להיות מנכל ולהרוויח 30 אלף בחודש?
נקודת המפנה הייתה בגיל 16 אמא שלי אמרה שאין לי עתיד ומה שיצא ממני זה לוזר אחד גדול (יענו דיבורים כרגיל) ולא היה אכפת לראשונה שמעתי את כול זה וזה לא פגע בי אפילו לא קצת מיד לאחר צחקתי עם חבר שלי בטלפון והייתי כול כך גאה בעצמי שהצלחתי לעמוד במה שהיא זרקה עליי בלי להיפגע בכלל לאחר מכן זה בכלל לא שינה לי איך שהיא דיברה אליי הצלחתי לשבת שם לשמוע את זה ועדיין לשמוח בחיים כאילו לא קרה כלום ככה זה היה עד הצבא
בזמן השירות היא עדיין אמרה לי את זה אבל הרבה פחות בגלל שראיתי אותה ואת אבא שלי מעט וזה עדיין לא שינה לי
עכשיו הגענו להווה אני עוזב את הבית שלהם ולראשונה אני יכול להתעמת איתה בלי שהיא תאיים לזרוק אותי מהבית כדאי לי? מצד אחד מגיע לה מצד שני אני לא יודע מה היא תעשה ואיך אבא שלי יגיב כשהוא יגלה את זה יכול להיות שזה עדיין יביא לי צרות
ורק אומר שאני לא צריך ממכם רחמים נכון היה לי קשה בגיל 14 ו15 אבל לאחר מכן הכול היה בסדר הצלחתי להתמודד עם מה שהיא אמרה בלי שהיה לי אכפת מזה אין סיבה לרחם עליי בגלל שפעם היה לי קשה לפני הרבה שנים
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות