מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי ילדה נוחה, לא מבקשת עזרה, לא מפריעה, מורידה מעצמי למען אחרים. ועכשיו זה בא לידי ביטוי עם הבן זוג
אנחנו יוצאים שנה וכל פעם אני נדהמת מחדש מעצמי
אני רק מחכה ליחס שלו, למתנות ממנו, לזמן שלו איתי, כשזה קורה והוא רוצה לקנות לי משהו אני עוצרת אותו, הוא מתלבט אם לצאת עם חברים או איתי אני ישר אומרת לו שיצא עם החברים, אפילו בשיחת טלפון איתו אם עברו יותר מכמה דקות אני ישר אומרת תלך לעיסוקים שלך אני לא יפריע
הבעיה היא, שאני נותנת לו הרגשה שלא בא לי מתנות ממנו או יחס אליי, או שניצא אנחנו אז הוא כביכול מכבד את זה ובאמת שם אותי בצד.
זה מצב כל כך קשה כי כל הזמן אני חוזרת על הטעות הזאת, הוא מודע להפרעה הזאת וקורים לנו המון אי הבנות מעצבנות כאלה כמובן שאחרי כמה כאלה הכל נאגר ואנחנו מבואסים אחד על השניה
השאלה שלי היא - איך לקבל בראש את זה שמגיע לי להיות במקום הראשון? איך להבין שזה בסדר שהוא יפנק אותי וידאג לי אפילו יותר ממה שאני לו?
כמובן שאני לא מצפה ממנו יחס 24/7 ומתנות כל יום אבל הבנתם את הקונספט...