אני חושבת שאני לא בסדר. לחלוטין לא בסדר

אני לא יודעת. אני נשבעת שאני לא כזו. אני לא רציתי להיות כזו! אני מניחה שאני צריכה להסביר. אחרת אתם לא תוכלו לעזור לי... אני הבחורה הזו, שתהייה תמיד שמחה וחברותית בכול מצב. תמיד מנסה לעזור, הילדה הטיפה יותר מידיי שמחה, יותר מידיי ילדותית. זות שתמיד נמצאת באמצע כול חבורה, ותמיד עושה הכי הרבה רעש. זו שתמיד טיפה חמודה, וטיפה מעצבנת. עדיין מאמינה בפיות, זו שתמימה בקטע לא הגיוני. אני הבחורה שקצת טיפשה, וקצת שיטחית. וככה גם מתייחסים אליי. ואתם יודעים מה? אני לא כזו. הייתי שמחה להיות כזו. אבל אני לא. אני לא. אני היסטרית. אני מפחד מאנשים חדשים. אני שונאת לצאת החוצה מהביית. אני רוצה שיעזבו אותי. אני רוצה שיאהבו אותי. אני לא יודעת לתקשר. אני לא יכולה לסבול צומת לב. אני מפחד פחד מוות שיסתכלו עליי בצורה שלילית. ואני... אני חותכת. אני יודעת. כול מי שמכיר אותי יגיד לכם "היא? אין מצב. היא הבן אדם האחרון שיחתוך. החיים שלה מושלמים" וזה פאקינג נכון. יש לי. משפחה נהדרת ותומכת. חברים נהדרים. אז מה לא בסדר איתי? מה פאקינג דפוק אצלי? למה לעזעזל אני חותכת? זה לא התחל בכוונה. היה לי סכין גילוח ביד, וסתם שיחקתי איתו. ובטעות נכתחתי. הדם התחיל לרדת, והמוח שלי התרוקן. וזה הרגיש טוב. זה הרגיש ממש טוב. אז עשיתי את זה שוב ושוב. עשיתי את זה, ונגעלתי מעצמי. ממש נגעלתי. כי ידעתי, זה בשביל צומי. לא יכולה להיות בשביל שום סיבה אחרת לחתוך. אבל ילד מהכיתה שלי ראה את החתכים. שיקרתי לו. פחדתי. בטירוף. אני לא רוצה! אני לא רוצה שיחשבו עליי דברים כאלה! אני לא רצה שמישהוא איי פעם ידע! אבל עם לא בשביל צומי, בשביל מה? התחיל להיות לי קשה לכום בבוקר. זייפתי מחלות. תמיד הייתה לי מערכת חיסונית חלשה, אז ההורים שלי אפילו לא חשדו. ואז, ואז הגיעה הקורונה. פתאום יכולתי להשאר בבית. יכולתי לא לפגוש אנשים. יכולתי לא להתאמץ. והכול היה מושלם. הכול היה מושלם. אני חזרתי להיות הבחורה הכי שמחה שיש. הכול היה מדהים. הכול היה קסום ויפיפה. הפסקתי לחתוך. לקחתי על עצמי פרויקטים. הכול היה נראה אפשרי פתאום. חזרתי להיות הבחורה שהייתי, ורציתי להיות. חשבתי שהכול כבר מאחוריי. אף אחד לא גילה. אני בסדר. ואז... זה התרסק. הכול נשאר אותו הדבר. אז למה? אני בסדר. אני חייבת להיות בסדר. יש לי הורים מדהים, סביבה תומכת ונהדרת. אז זה הורמונים. זה צומי. אני בסדר. הכול פאקינג מושלם! מה פאקינג לא בסדר איתי? אני לא הולכת להתאבד. אני גם לא חתכתי שוב. אני באמת בסדר. אני לא הולכת לעשות את זה שוב. אני מניחה שאני פשוט.... אני לא יודעת. מה לא בסדר איתי? איך אני מפסיקה את זה? איך להתקדם מכאן?