לא מבינה את ההתנהגות של אמא שלי ולא יודעת כבר איך להתמודד איתה

היי,
חשוב לי להתחיל בזה שאני חושבת שאמא שלי היא אדם טוב, היא עוזרת לי המון עם הילדים, אף פעם לא מסרבת כשאני מבקשת עזרה, מפנקת את הנכדות שלה, לא חוסכת מהן כלום ועוד.
עם זאת, בשנים האחרונות אני שמה לב להתנהגות מסוימת שמאפיינת אותה, ייתכן שהיא הייתה כך תמיד ורק בשנים האחרונות אני שמה לב לכך וזה מאוד מפריע לי. אפרט כמה מקרים בתקווה שאוכל להסביר את עצמי.
בכל פעם שהיא שומרת על הנכדות היא תמיד מוצאת משהו לא בסדר אצלן וחייבת להגיד לי. "שימי לב, יש לה משהו מוזר על העור", "יש לה תולעים" (ולא היה לה בכלל), "היא משתעלת מוזר" , "יש לה חום" ועוד שלל הערות שסתם מכניסות אותי ללחץ ואין להן שום טעם וריח.
היא מגיבה בצורה מגעילה לאבא שלי. מגלגלת עיניים בכל פעם שהוא רק הולך למקרר או נושם חלילה (טוענת שהוא השמין מאז שיצא לפנסיה כשהיא בעצמה סובלת מעודף משקל לא קטן), כל פעם שהוא רק פותח את הפה היא מקטרת, מתלוננת עליו בגלוי, בפניו. הזוגיות שלהם נוראית, תמיד הייתה, הוא אדם קשה מאוד וביקורתי ותמיד חשבתי שהוא פוגע בה מילולית ומתייחס מגעיל כל השנים והיום אני כבר לא יודעת... חושבת שאולי שניהם היו פשוט רעים אחד לשני והיא הצליחה להציג את זה שהוא הרע.
יש לה הערות מוזרות על הילדות שלי והאמת גם על הילדים של אחי. "היא מאוד נמוכה" , "השיער שלה מתכהה" , "יהיו לה עיניים חומות רואים" (אמרה את זה אחרי שנולדה כמו רב התינוקות עם עיניים בהירות) , "נו היא לא רזונת"... ואת הכל היא אומרת בחיוך כזה מרוצה מעצמה עד גועל.
יורדת על הנהיגה של אבא שלי ובכלל על איך אנשים נוהגים כשהיא בעצמה מעולם לא הוציאה רישיון ולא החזיקה מעמד מיותר מכמה שיעורי נהיגה שלקחה לפני 30 שנה.
אבא שלי מכר לי את האוטו הישן שלו, ובכל פעם שאני מגיעה היא מחפשת סריטות על הרכב ועושה פרצופים, כאילו לא מבינה שקניתי את האוטו, הוא שלי נקודה ואין לה זכות לנסות להעביר ביקורת.
לפני כמה שנים כשחשבתי על שינוי כיוון בקריירה, היא ישר אמרה שאין טעם כי מה שאני עושה היום זה מה שאני רגילה אליו ואני לא אסתדר עם משהו אחר.
בכל פעם שאני מספרת לה משהו חיובי על עצמי, משהו טוב שקרה בחיים או בעבודה היא תמיד יודעת להעיר איזו הערה צדדית כזאת שמוציאה את האוויר מהמפרשים.
כאשר אני מציעה לילדה הגדולה שלי (בת 5) ללכת אליה היא ישר שואלת לאיזו סבתא, וכשאני אומרת לה שזה לאמא שלי היא מיד אומרת לא ומבקשת ללכת לסבתא השניה (אמא של אבא) כי אצלה יותר כיף. בסוף כשאנחנו הולכים לאמא שלי היא כן נהנת ולא רוצה ללכת הביתה, אבל בהתחלה היא תמיד מסרבת ואני תוהה לעצמי למה.

אני לא מבינה למה היא ככה. אולי תמיד היא הייתה ככה ורק בשנים האחרונות אני שמה לב לזה?? כל השנים חייתי בתחושה שהיא הטובה המסכנה ואבא שלי הרע הפוגע והיום אני חושבת לעצמי שיש לה לא מעט חלק בזוגיות הנוראית שלה עם אבא שלי ובחיים המאוד לא פשוטים שהיו לכולנו כמשפחה לא ממש מתפקדת בבית.
אני פשוט לא מבינה מה הבעיה שלה? לעיתים אני מתפרצת עליה כבר ואומרת לה שההערות שלה בלתי נסבלות ואז מתרחקת ממנה. והאמת, גם חבל לי על אבא שלי שחי בבית של מישהי שכל הזמן רוטנת ומתלוננת עליו. לא שהוא מלאך כן... אבל ההערות שלה בלתי נסבלות.
אין לי מושג כבר מה לעשות איתה, לפתוח את זה איתה אין סיכוי, היא ישר תיכנס למגננה ותקרא לי כפוית טובה. האם פשוט להתרחק ממנה לגמרי?