מבולבל לגבי הזהות המינית שלי

היי, אני נער דתי כבן 16. אני משתף אתכם בתחושות שאני חווה כרגע וזה לאחר פחדים וחששות רבים שלי בתקופה האחרונה.
מגיל 13 בערך התחלתי לשים לב שיש לי משיכה כלשהי לגוף הגברי. התחלתי לשים לב שכשגבר מוריד חולצה אני מרגיש לא בנוח, ובאותה סיטואציה אני מנסה להתעלם ולהמשיך להתנהג כרגיל. התחושות האלו ליוו אותי במשך השנים האחרונות אך לא ייחסתי להן חשיבות כלכך גדולה והן לא העסיקו אותי ביומיום. בתקופת הקורונה כשהיה זמן בו הייתי לבד המחשבות הללו החלו לעלות בי שוב והפעם בעוצמה חזקה מאין כמותה. התחלתי לחשוב ולשאול האם אני הומו? מה יהיה איתי בעתיד, האם אני אקים משפחה עם אישה (דבר שאני כלכך מייחל לו ולא על מנת לרצות מישהו). עם הזמן נחשפתי ליותר ויותר מקרים של הומוסקסואליים ברשת ושמעתי על החוויות שהנערים והמבוגרים מספרים על עצמם. על התחושות ועל הפחדים. מצד אחד הזדהתי עם המשיכה שהם חוו לבני המין שלהם, מצד שני הם דיברו גם על הרגשות שהיו להם לבני מינם, דבר שאצלי אין. אני לא מרגיש צורך נפשי במגע גברי, לא מרגיש צורך להתקרב לבן או לגבר, ובכללי אני לא מייחל לזוגיות עם גבר, לא בגלל שאני מפחד מהחברה או מהקשיים שזוגות הומוסקסואליים עוברים, אלא ממקום באמת אישי שאני פשוט לא רוצה. אין לי פרפרים בבטן כשנער "חתיך" עובר לידי, מלבד משיכה מינית שלעיתים קיימת. אוסיף ואומר שיש לי רגש יותר לבני המין השני, כלומר לבנות, ולא פעם גם התאהבתי בבת. עכשיו בגלל המצב לכאורה שאני בבית ספר דתי שאינו מעורב, כמעט ולא יוצא לי להפגש עם נערות בגילי ולברר מה בידיוק אני מרגיש כלפיהן, למרות שאני כן יודע שמשיכה רגשית קיימת כלפי בנות. כלפי החברים בכיתה אין לי בכלל רגש או פנטזיה על זוגיות עם אחד מהם. התחלתי לחשוב אם יש לי רגש כלפי החברים הקרובים שלי, או בכלל כלפי החבר הכי טוב שלי, אבל אני חושב שזה יותר חברות טובה מאשר רומנטיקה. אני לא מחפש לחבק אותו או לקבל ממנו יחס מיוחד. אנחנו פשוט חברים ממש טובים וממש איכפת לי ממנו. לפי איך שאני בוחן את זה כרגע אני לא מאוהב בו. לגבי משיכה מינית לנשים - היא קיימת אך לגברים המשיכה המינית יותר חזקה.
עכשיו אני חייב להבהיר משהו, התא המשפחתי עם אישה, דבר שאני כלכך רוצה, לא מגיע ממקום של לרצות משפחה או חברים, ממש לא ואני ממש מדגיש את זה. אני לא מחפש תגובות של "אתה פשוט רואה את הסביבה ככזאת, אז אתה גם רוצה להיות כזה". ממש לא, להפך, אני לא רואה את עצמי חי בזוגיות עם גבר, הם לא מסקרנים אותי ואין לי רצון לפתח שם משהו, בניגוד לבנות ספציפיות שמסקרנות אותי ממש. כשאני מפנטז על עתיד אני רואה את עצמי עם אישה שאני אוהב ושהיא אוהבת אותי, עם זוגיות מטופחת ויציבה ועם משפחה לתפארת. אני כלכך מקווה שזה אפשרי במצב כמו שלי. חשוב לציין אני לא נתרע מהגוף הנשי או ממגע נשי. יש מקרים בודדים שגם קיימת משיכה. לגבי צפייה בפורנו ופנטזיות מיניות - כשעולות בי מחשבות על יחסים מיניים עם גברים זה דוחה אותי לרוב, אני נגעל מלחשוב על לחבק גבר בקטע רומנטי או לנשק אותו. למרות שקיימת משיכה לגוף הגברי. פורנו גייז לא הכי מלהיב אותי, והאינטימיות עד כמה שהיא קיימת שם בין השחקנים לא גורמת לי לרגשות או למתח כלשהו. אני לרוב צופה בפורנו סטרייט ואוהב את ההרגשה לשלוט על בחורה, במובן החיובי של המילה "לשלוט". קל לי יותר לפנטז על סיטואציה מינית כשבחורה נמצאת לידי, מאשר גבר. אני נמצא בבילבול נוראי. חשוב לציין שהמשפחה שלי מקבלת הכל, ואמא שלי תמיד אומרת לי שלא משנה מה אני, היא מקבלת. אבל זה לא העניין פה. אני מרגיש שגם אם ונגיד אחליט אי פעם לספר לה את מה שאני חווה, זה לא מה שייספק אותי. אני אשאר עם התחושה והרצון להקים משפחה עם אישה. אני תוהה עד כמה המצב אפשרי לקיים חיי זוגיות עם אישה במצב שלי. אני בטוח שאם זה ייתאפשר זה יהיה רק מתוך מקום של אהבה ולא מתוך רצון לנצל את הבחורה או להוכיח לחברה שאני רגיל. עד כמה דבר כזה מתאפשר כאשר המשיכה המינית שלי לגברים שולטת יותר, אך המשיכה הרגשית שלי לבנות קיימת ועוצמתית הרבה יותר? חשוב לציין, כשאני נוכח לכך שאני נמשך למישהו שנמצא לידי,אני לא מאבד את עצמי, ולא נכנס לאטרף ולמתח. כך שאני יודע שאם אני אהיה בזוגיות עם בת זוג, אני לאבגוד בה עם גברים אחרים, ולהפך כשאני שומע על זוגות הומואים שמחליטים להינשא לאישה ולמעשה בוגדים בה, אני בכלל משתגע, כי כשאוהבים באמת לא מחפשים לבגוד. מה אתם אומרים? חשוב לי לשמוע דעות רציניות בנושא.