מרגישה אבודה, איך להעסיק את עצמי ולהעלות לעצמי את מצב הרוח והאופטימיות?

שלום,
קודם כל תודה רבה לכל מי שקורא ועונה. זה לא מובן מאליו ואני ממש מעריכה את זה. מתנצלת מראש שזה הולך להיות ארוך.. אשתדל לקצר.

אז אני אתחיל ואומר שאני לא באה ממקום מתמסכן חלילה ואני יודעת כמה קשה לאנשים, בכל העולם, כמה הם מרגישים אבודים כמוני וכמה שיש אנשים במצב גרוע משלי או משל משפחתי.

ועדיין, אני מרגישה מצוקה או מועקה מסוימת. זו הסיבה שאני פורקת ומשתפת את מה שיושב לי על הלב כאן.

אז, זה לא חדש לאף אחד שזו תקופה קשה ואפילו נוראית - תקופת הקורונה. היא הגיעה משום מקום, התחילה כנגיף מסתורי בסין, עם אולי 5 חולים בקושי, ובמהרה הגיעה גם אלינו לצערי..

התוצאות הכלכליות הן הרסניות. ללא ספק. כל כך הרבה ענפים נפגעו וזה עצוב לראות שהמדינה לא מעניקה את מה שמגיע לענפים האלו. מתסכל מאוד. אני יושבת ורואה מדי יום את סיפוריהם של מאות עסקים שפשוט הרימו ידיים - עצוב לראות.
(חשוב לציין שזה לא מה שגורם לי להרגיש את מה שאני מרגישה - אני רוצה וחשוב לי להיות מודעת למצבם של אחרים).

גם הורי איבדו את עבודתם וכרגע אין מקור הכנסה. אבא שלי טייס, ואמא שלי גם מתחום התעופה. אנחנו מצמצמים הוצאות, ודיבורים על מעבר לדירה קטנה מזו שיש לנו עכשיו על הפרק. מפחיד אותי לחשוב על מצב כזה. אני באמת מפחדת. אני מרגישה שכל יום שעובר בלי שאומרים שהחברה שאבי עובד בה נסגרת - זה נס. (אני לא אנקוב בשם החברה מטעמי פרטיות).

באופן כללי, האווירה בביתי מתוחה. וכצפוי הריבים בין הורי הם על הרקע הכלכלי. אני לא חושבת שהיה שבוע אחד כאן, בביתי, ללא ריבים. ריבים שלפעמים נוצרו פשוט מתוך לחץ נפשי ושהנושא עליהם רבו היה באמת שטותי וחסר טעם. ואם אין ריבים בבית - יש בכי. יש אמרות ייאוש. יש פחד.

אני לא מאשימה את הורי. הם במצוקה כמו רבים. אבל אינני יכולה לומר שזה לא משפיע על המצב הנפשי שלי. אני מרגישה שפעם בביתנו שררה שמחה וגם בימים הקשים הייתה את נקודת האור הקטנה שהעלתה את מצב הרוח בחזרה. זה כבר לא קיים מאז שהקורונה הגיעה.

אחותי הגדולה בצבא. שנה שעברה היה משבר גדול מאוד איתה מפני שהיו לה רצונות לבצע מעשה מסוים בעקבות מצבה הנפשי שהיה גרוע ביותר (לא אפרט מפני שהנושא רגיש וגם באתר מדווחים על אמירות בנושאים כאלו למשטרה, וזו לא מטרתי.. אבל אני מקווה שהבנתם על מה אני מדברת). זאת הייתה תקופה נוראית. וקיוויתי שלפחות השנה תגיע תקופה טובה. ברור לי שבחיים יש ירידות ועליות, אבל כשירידה באה לאחר ירידה, אין מאיפה לשאוב את הכוחות הדרושים על מנת לגבור עליה - לקראת העליה שבפתח הדלת. אני כבר לא מצליחה לראות את העליה.. היא רחוקה מדי.
בחזרה לאחותי - כרגע היא במצב הנפשי הכי טוב שהייתה בו מזה שנתיים. היא בקורס קצינים, מאושרת, מגשימה את עצמה, אך לא נמצאת כמעט בבית. כשהיא חוזרת בסופ"שים (גם, לא תמיד) היא גמורה והיא ישנה רוב היום. אני לא מאשימה אותה. היא עובדת קשה. מבחינתי - העיקר שהיא כאן, איתנו, ולא במקום אחר.. (כמו שרצתה להיות לפני כשנה) אז אני לא ממש משתפת אותה במה שעובר עליי. יש לה מספיק על הראש.

מפה לשם, נשארנו אני ואחי הגדול. אח תומך, קשוב, לא יכולתי לאחל לעצמי אח טוב ממנו. כל התקופה הזו הוא רק מעודד אותי וברגע שאני טיפה ירודה, הוא מבחין בכך ויודע בדיוק מה לומר כדי לעודד אותי ולהראות לי את הצד החיובי. היום הוא אמר לי: "כל דבר מתחיל ונגמר בחיים. הקורונה התחילה, וכך גם תיגמר" וזה קצת עודד אותי והחזיר לי את מעט האופטומיות שכבר איבדתי.. ועדיין, בכל זאת, גם לאח שלי יש רגשות. גם לו יש רגעי משבר בתקופה הזו ורגעים ירודים. אנחנו שם אחד בשביל השני וגם אני מעודדת אותו ככל שניתן לי. קשה לי לראות את משפחתי במצב כזה. מפולגים יחסית, עצובים, מדוכאים, פסימים.. ואז גם אני נשאבת לזה. ומכאן מתחילה הבעיה שלי. אני מרגישה את מה שבני משפחתי מרגישים - על בסיס יומי.

אני משתדלת להתנתק קצת, לשמוע מוזיקה שתחזיר לי חיוך על הפנים, להתעסק בדברים שאני אוהבת, לראות סרטים ותוכניות שמצחיקות ומעניינות אותי, לשחק עם הכלב שלי... שום דבר לא עוזר. תבינו - אני במצב הנפשי הכי טוב שלי כשאין ריבים בבית. וזה די נדיר בזמן האחרון כפי שכבר ציינתי. רוב הזמן אני עצובה, בוכה, יושבת במיטה בחוסר מעש, ומעבירה את היום בחוסר מוטיבציה וחשש ממה שעלול לבוא עלינו בהמשך. אני לא כזו בדרך כלל. אני אופטימית גם בסיטואציות פחות טובות, אני צוחקת הרבה, ובסך הכל אני מרגישה שטוב לי.

כעת אני מרגישה מועקה מאוד גדולה. היא כבר מתחילה להיות פיזית. אני ממש מרגישה אותה על הלב שלי. ברור לי שכשמגיעות תקופות רעות, ההתמודדות איתן לא פשוטה בכלל, ושאפשר להגיע למצב כזה מהר מאוד. אני השתדלתי לא להרים ידיים, אבל עכשיו, כמו עצמאים ואנשים רבים, אני מרימה ידיים. אני לא רואה אופק, אופטימיות ועליה קרובה שתוביל לתקופה טובה. אני עולה לתיכון בשנה הבאה, בתחושה כבדה. לא כיף לי יותר, ואני לא יודעת מה לעשות. הגעתי למצב שאני פונה אלייך, הקורא, כי אני מרגישה אבודה. אני מרגישה שאיבדתי את התקווה שתמיד הייתה לי (גם בשנה בשעברה עם אחותי - לא הרמתי עליה ידיים. הייתה לי תקווה שהיא תבחר בחיים ולא בדבר השני..) ושאין לי דרך לעודד את משפחתי מעבר למה שכבר עודדתי.

בנוסף אני מרגישה שהורי מתנפלים עליי ועל אחי באופן רנדומלי, וצועקים עלינו על משהו ש"עשינו" כביכול, כשביום יום הוא חסר משמעות ונורמלי לחלוטין. ממש כאילו שהם ממציאים סיבה לכעוס עלינו ולשחרר עצבים. אני מבינה שהם מתוחים ולחוצים, ושלפעמים זה יוצא עלינו.. הם בסך הכל בני אדם.

הם לא מפעילים עלינו אלימות חלילה. מעולם הם לא הפעילו ולעולם לא יפעילו! הם הורים באמת מדהימים ותומכים. אבל קשה לי כשהם ככה. קשה לי לראות אותם עצבניים על אח שלי בלי שום סיבה וקשה לי עם מה שהם משדרים. נדירים הימים בהם הם משדרים שהכל יהיה בסדר ושצריך להישאר אופטימיים.


אני מרגישה אבודה!! אני חייבת עזרה ממישהו. מה כדאי לי לעשות? איך להעסיק את עצמי ולהעלות לעצמי את מצב הרוח והאופטימיות? מעין לשאוב את הכוחות להתמודדות עם המצב? למי לפנות? האם זה בסדר להרגיש אבודה ולהרגיש ייאוש ופחד? או שעליי לטפל בזה?
אשמח לכל עצה שהיא, ושוב הפעם - מעריכה כל אחד ואחת שירשמו לי ויעזרו לי. אני באמת מרגישה שכבר אין לי אוויר לנשימה. מרגישה מועקה גדולה. מתנצלת שוב שזה יצא ארוך, אבל הייתי חייבת לפרוק הכל כאן כי כבר אין לי מקום אחר לפרוק בו את המטען הזה.