כבר כמעט 4 שנים שאני גרה בבית רק עם אבא שלי ואחותי הקטנה ואני מרגישה כבר אבודה.
חוץ מהבעיות הרגילות של בנות בגיל שלי (לימודים , חברה ) שלא חסרים לי שם לחצים אני מרגישה שהמצב בבית סוגר עליי.
אני מנסה להיות ילדה טובה ואני באמת ילדה טובה אני עושה כל מה שמבקשים אני נותנת את כל כולי למען הבית והמטלות וגם זה לא מספיק
את העובדה שאבא שלי קשה איתי ביציאות וחברים קיבלתי ממזמן .
הבעיה שלמרות שאני מקבלת כל מה שאני רוצה מבחינה חומרית אני רק סובלת מבחינה נפשית
אני אוהבת את אבא שלי באמת אבל לפעמים לעיתים קרובות משתחררת ממנו מפלצת כזאת
מספיק שאני אנדנד לו טיפה על משהו שאני רוצה והוא יתחיל להטיף לי כמה שאני בן אדם חרא ומגעיל
מספיק שהוא מבקש משהו ואני אומרת לו אין בעיה שנייה ואז הוא אומר לי טוב את לא הולכת מחר
מספיק שאחותי תמציא ששברתי לה ציפורן הוא יתחיל להתעצבן
ולפעמים הוא גם מרים ידיים
כל השנאה שיש לו כלפי אמא שלי ש״נטשה״ אותי ועברה לגור רחוק הוא מוציא עליי ...
״את בדיוק כמו אמא שלך , הלוואי שאמא שלך תמות , את חרא כמו אמא שלך , כנראה שהאנוכיות עוברת בגנים.״
אני מנסה להיות הילדה הכי טובה שאפשר אבל אני אבודה
איך זה שלפני חמש דק ישבתי במרפסת שמעתי מוזיקה כי אבא שלי לא הסכים לי לצאת עם חברה כי הוא יצא וחמש דק אחרי זה אני מוצאת את עצמי בוכה במיטה אחרי שהוא הרביץ לי ואמר לי שמחר הוא מעיף אותי מהבית לאמא שלי
זה לא פעם ראשונה שזה קורה האיום הזה , זה תמיד קורה , והיו דברים יותר גרועים אבל אני כבר באמצ אבודה
אני לא יודעת מה לעשות :
1. זה אבא שלי וכמה שהוא נותן בשבילי את כל החיים שלו אני לא יכולה לבגוד בו
2. אם אני אתעלם מהחיים בבית החיים שלי נוחים בבית והכל
אני באמת חסרת אונים ומה שאמרתי פה זה ממש על קצה המזלג אני לא יודעת אם אפשר לייעץ או לעזור או שיש במה לעזור
אני מרגישה אבודה שהכל סוגר עליי
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות