אני לא מי שההורים שלי מצפים שאהיה

היי, אז לעניין- אני ילדה בת 16 שמגיעה מבית דתי, יש לי שלושה אחים, משמע, אני הבת ההיחידה. אני ההפך הגמור מכל מההורים שלי- אני אתאיסטית (הם עוד לא יודעים), פמיניסטית, אני מאמינה בשוויון זכויות ואני נוטה לצד השמאלני של המפה הפוליטית. השאלה שלי היא לא בדיוק שאלה, אלא יותר פריקה. אז בגלל שאני בת יחידה תמיד הרגשתי אפליה- לאחים שלי מותר ללבוש הכל, לחזור באיזה שעה שהם רוצים הביתה, ללכת לאן שבא להם עם מי בא להם ולעשות כל מה שיעלה על רוחם. לי, לעומת זאת, אסור ללבוש: גופיות, חולצות בטן (גם קרופ), מכנסיים קצרים (מבחינתם עדיף שאני אמות מחום על פני שיראו לי את הרגליים) ולא חצאית קצרה. פעם אחת לבשתי חולצת בטן ואימא שלי תפסה אותי. היא צעקה עלי, ואני מצטטת: "מה אז את עכשיו הולכת חצי עירומה? את זונה? זה מה שנהיית?" כל חולצה, כל בגד, תמיד יש להורים שלי מה להעיר עליו. לי אסור להגיע אחרי השעה 10 הביתה, אחרת אני חוטפת צעקות מההורים שלי. חברות שלי כל הזמן מעירות לי על זה שכבר בשעה 9 אני משקשקת מפחד מלהגיע מאוחר הביתה ומנסה ללכת. גם אימא של חברה דיברה איתי פעם על זה שזה לא הגיוני שאני ככה מפחדת. אסור לי לישון אצל חברות, אסור לי לשתות או לעשן (לא שבכלל תכננתי כן? אבל ההורים שלי חושבים שאני רק מחכה לרגע שבו אוכל לעשות את זה), אסור לי לצאת עם בנים (ולאחים שלי מותר עם בנות), אסור לי לישון אצל חברות. ההורים שלי חושבים שאני איזה זונה שיוצאת בלילה ומשתרללת עם בנים. וכשאני שואלת מה הסיבה שאסור לי הכל, תמיד יש את אותה תשובה: "כי הם בנים ואת בת". יתרה מכך, ההורים שלי תמיד עזרו לאחים שלי עם הלימודים, שכרו להם מורות פרטיות, אף אחד מהם לא עשה 5 יחל. אני, לעומת זאת, עושה 5 יחל מתמט ואנגלית, ההורים שלי לא מסכימים לי לרדת הקבצה. כשאני מבקשת שישכרו לי מורה פרטי הם אומרים לי פשוט לבקש עזרה מהמורה הרגילה. כשאמרתי להם שאני חושבת שיש לי בעיות קשב וריכוז כי קשה לי מאוד להתרכז הם אמרו שאני סתם עושה פוזות ומחפשת הקלות. הם אף פעם לא משבחים אותי על ההישגים שלי, תמיד שואלים איפה הנקודות החסרות, דוגמא- קיבלתי 99 בבגרות באנגלית והודעתי בשמחה לאימא שלי. התגובה שלה: "איפה הנקודה החסרה?".
הדעות שלהם דיי חשוכות, הם חושבים שאם אישה נאנסה זה בגלל הלבוש שלה. אבא שלי חושב גם שההומואים אשמים בקורונה. פעם אחת הגנתי על ההומואים ואבא שלי אמר שאם עוד פעם אחת אגן עליהם הוא יחתוך לי את הלשון.
בסהכ אני אוהבת את המשפחה שלי, כיף לי איתם ואני אוהבת אותם מאוד. אני לא רוצה לריב איתם. אבל אני חושבת שאני כבר צריכה ללכת לפסיכולוג כי באמת שכל החוויות האלה, הריבים והאפליות, גורמים לי לפחד כל פעם מחדש ואני פשוט צריכה לפרוק. כבר זה מרגיש שאין פואנטה לעמוד ל העקרונות שלי, אין פואנטה לחיים (אבל אני לא אזיק לעצמי חס ושלום כן?). אז אני לא רואה טעם להשקיע בלימודים כי ככה או ככה יצעקו עליי, אבל לא רואה טעם בלנסות למרוד כי זה פשוט יחמיר. אני באמת זקוקה לעצה- איך אני מדברת עם ההורים שלי על זה? על הדעות שלי? ניסיתי פעם אבל הם פשוט לא מקשיבים. אני רוצה לעשות את זה דרך גורם חיצוני כמו פסיכולוג כי אז אולי הם יותר יקשיבו. אז איך אני הולכת לפסיכולוג?
אגב, אף אחת מהחברות שלי לא באמת יודעת את כלללל הסיפורים המלאים והריבים עם ההורים שלי, אבל הן באמת חברות קרובות שלי פשוט שלפרוק אצליהן עדיין לא יעזור למצב שלי.