נשמה בודדה - בדידות קיומית בחיים. איך להתמודד?

שלום רב,
האמת היא, שלא חשבתי שאכתוב שאלה כזו באתר אינטרנט חופשי. קשה לי להאמין. אך למעשה, כבר הגעתי למצב קשה כל כך, שכבר אין לי מה להפסיד ואולי כדאי לנסות. אנסה לספר מעט על חיי, עד כמה שאפשר להסביר כזו מורכבות במילים קצרות, על מנת לתת רקע סביר לשאלה שלי. השאלה הזו ארוכה כי היא מדברת על מציאות מורכבת. עמכם הסליחה. אנסה להתחיל מאיפשהו.
תמיד הייתי אדם שונה, סוג של "עוף מוזר" בסביבה שבה חייתי. אני רואה עצמי אדם טוב לב, תמים משהו, מודע וייחודי. נמשכתי תמיד למופשט ולעולם הרוח. הגישה שלי לחיים משלבת אהבה, הבנה, חמלה, יושר וכנות. קשה לי להבין כיצד קיים כל כך הרבה רוע בעולם.
למעשה, תמיד עמדה לי ברקע סוגיית השייכות. הרגשתי שונה ולא שייך כל כך לאנשים מסביב. אבל לא תמיד הייתי בודד לגמרי. היום אני בן 21. כשהייתי בבית ספר יסודי היו לי מספר חברים מצומצם. אמנם, תמיד הרגשתי "לא מקובל", ובתקופות מסויימות הרגשתי דחוי, סבלתי הצקות וכו'. אבל סך הכול, כמו שאמרתי, היו לי מספר חברים, ולכן לא הרגשתי "בודד". במהלך השנים זה הצטמצם, אך תמיד היה לאורך החטיבה והתיכון שלמדתי, חבר אחד טוב שלמד איתי באותה מסגרת. היה בינינו קשר קרוב ומעמיק, וזה אפשר לי לא להרגיש בודד או להרגיש רק באופן חלקי. אח"כ עברתי למסגרת קדם צבאית, והתחלתי לחוש בבדידות עמוקה. למעשה, לא מצאתי את עצמי שם מבחינה חברתית ועברתי לצבא, כי שם חשבתי שאולי אפתח לאנשים חדשים ויתמזל מזלי מהבחינה הזו. גם כל החברים שהיו מלפני כן, לא שמרו על נאמנות לקשר כמו שציפיתי, ומצאתי עצמי בודד מאוד. בסופו של דבר ולרוע המזל, כאשר נכנסתי לצבא מצאתי עצמי שרוי בבדידות עמוקה אף יותר משהרגשתי לפני כן. גם המשפחה שלי אינה פשוטה לי כלל וכלל במילים מועטות, כך שהחוויה הקיומית שלי היא בדידות מתמדת. אני סוג של "נשמה בודדה". קשה לי להסביר את זה. אף אחד כמעט לא חווה את מה שאני חווה. בד"כ כשאנשים לא מסתדרים חברתית, מייד שולחים אותם לפסיכולוגים ולאנשי מקצוע למיניהם. אלו בד"כ מנסים להבין "מה הבעיה", כשנקודת המוצא שלהם היא שלאדם לפניהם יש איזו בעיה חברתית או תקשורתית במובן הנפשי, שאותה הוא צריך לפתור. למעשה, ככה חשבתי גם אני כל השנים. שיש משהו "לא בסדר איתי" או שיש לי "בעייה חברתית". לפני שנתיים בערך ירד לי האסימון, והבנתי שאין לי בעייה חברתית כמו שהאכילו אותי והאכלתי את עצמי כל החיים, כדי להסביר את המצב שלי. יש איזשהו פער תהומי ביני לבין הסביבה שלי שקשה לעמוד עליו במילים, שלא מאפשר לי להתחבר לרוב המוחלט של האנשים אלא רק לנשמות בודדות. בעצם, גם כשיש כאלו, כמו חבריי מהעבר כיום, אני מרגיש חוסר הדדיות בקשר כשאני רודף אחריהם לאחר שדרכינו נפרדו, והם לעומתי לא רוצים בקשר לפחות כמו שאני רוצה. המשאלה שלי היא כל כך פשוטה. שיהיה אדם אחד בחיי שיירצה להיות איתי בקשר קרוב באותו אופן שבו אני רוצה. לא פחות ולא יותר. אדם אחד. לא משנה אם גבר או אשה, וכוונתי היא לאו דווקא לקשר רומנטי אלא סה"כ לקשר חברי, למרות שאני נמשך מטבעי לנשים.
כיוון שאני לא פוגש אף פעם אנשים כמוני, השאלה שלי היא האם ישנם עוד אנשים בעולם הזה שמרגישים כמוני כמו "נשמות בודדות"? האם יש מישהו שחווה את אותו הדבר או משהו דומה לשלי?
אני מודה לכל אדם שייענה, אבל אני מבקש ממש לא לכתוב סתם דברים כי זה נושא מאוד מאוד כאוב אצלי, אלא לשקול מילים.
תודה לכל מי שקרא מכתב זה.