בעיוצ עם אמא - על סף ייאוש, ההתנהגות שלה כלפ נורמאלית?

אז לפני שאני עוברת לשאלה, הנה רקע כללי עלי:
אני בת 17, תמיד הייתי בוגרת לגילי וזה בא לידי ביטוי בהמון דרכים, בין היתר בדיבור שלי, בתחביבים שלי, במחשבות שלי, ותמיד אנשים התייסו אלי בהתאם.
אני מקבלת ציונים טובים (יא' בכל זאת) ואני משתדלת להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמי. תמיד.
אני ואמא שלי עברנו הרבה, כשהייתי קטנה הייתי הזנב שלה, היינו ביחד מלא, דיברנו, צחקנט, קראנו, דיברנו, והיא עזרה לי לצמוח בגיל בו ספגתי הכל כמו ספוג.
בשלב מסויים, הדינאמיקה בינינו בתחילה להשתנות, בסביבות יל ה14 לדעתי.
ההורים שלי מאוד קשוחים. (אמא והאבא החורג שלעי שאני מאוד אוהבת חשוב להדגיש)
היו דברים שאמא שלי הייתה עושה שהיו מפריעים לי, מהערות על אוכל (מה שתרם לפיתוח הפרעות האכילה שלי) להערות על הגוף והמראה החיצוני שלי (שתרם לבודי דיסמורפיה שלי- חפשו בגוגל) וכשאמרתי לה שהדברים האלו מפריעים לי, לרוב היא לא נתנה לדבר הרבה חשיבות והמשיכה בהתנהגות הזו.
לקראת גיל 15 התחלתי להורים במשקל, התחלתי ללכת לחדר כושר ולהתאמן, ובין היתר להקיא (בשלב הזה התחילה הבולימיה) דבר גרם לדבר, הפכתי לאנורקסית, הורדתי 30 קילו בצ'יק, ואחרי כחודש תחלי לעלות במשקל שוב.
מעבר להפרעות האכילה, (שרשמית לא הובחנתי בהן ע''י רופא, מסיבות כמו 'פתור נפשי' בצבא שלא רציתי שיגרום לכך שלא אתגייס) התחלתי להרגיש מדוכאת ובאופן כללי הביראות הנפשית שלי לא הייתה בשיא.
נדלג קדימה, אני בת 16 וחברות שלי(מבית הספר) יוצאות בשישי בערב. ואחרי הרבה מאוד שנים בהן העדפתי להיות לבד ולהישאר בבית- אני מתחילה באמת לרצות לצאת.
לשבת בפארקים בערב, סרטים, ואפילו ברים (על החלק הזה ההורים לא אמורים לדעת מו הסתם) ואני מבקשת מספר פעמים לעשןת את זה, על מה שהתשובה המתקבלת היא לא חלק מהחברות יאצו לי לנסות למרוד, להרים צעקות ולא לתקשר עד שאקבל את שלי- והדבר עבד באופן חלקי,

קצת אחרי זה, אני וחבר שלי הופכים לזוג.
ושלושת הדייטים הראשון (וכך גם הסיפור האמיתי על איך הכרנו) מוסתרים מההורים ונעשים מאחורי הגב שלהם, מהסבה הפשוטה שידעתי שהדבר ייגמר בצעקות ו"את צריכה להתרכז בלימודים ולא בבנים".
דבר גורר לדבר, והיחס של אמא שלי לחבר שלי הוא לא חיובי במיוחד. חלקית כי לטענתה התחתי לשקר בשבילו ובגללו, והחלפתי אותה בו, ואני מעדיפה להעביר מרבית מזמני איתו. וחלקית כי הזנחתי תחומים אחרים בחיים שלי בגללו- כמו הלימודים.

ועכשיו אסביר למה הדבר לא נכון-
בערך התקופה בה הדבר נאמר,
התחילה ירידה בבריאות הנפשית שלי. לחץ בבית הספר, ודברים אחרים שגרמו לי להרגיש רע-ומדוכאת הרבה זמן. מין היתר גלולות שהתחלתי לקחת.
והאדם העיקרי שעזר לי בתקופה ההיא- היה חבר שלי.
גם ברגעים שלא הרגשתי כלום והייתי מנוקרת מכל רגש או תחושת מציאות, הוא תמך והרגיעה, וניסה להיות שם בשבילי עד כמה שהוא יכל. וזה עזר.

ואז, אמא גילתה ששכבנו.
משהו שהיא הייתה נגדו, מסיבות ברורות.
הדבר כולו היה מאוד מסובך, הרבה קושי וכאב היה סביב אותה שיחה ומעבר לSLAT SHAMING החלקי שעברתי, הייתי בסדר.
בסוף היא אמרה שאני עדיין הבת שלה, והיא תתמוך ותעזור לא משנה מה.
היא גם אמרה שהיא לא רואה אותי אחרת, אבל אני מרגישה שזה היה שקר.
ומאז היא ממש לא מחבבת את חבר שלי, היא טוענת שאם באמת היה לו אכפת ממני הוא היה 'שומר' עלי ומגן עלי מדברים כמו 'הריון לא רצוי'. ולומרות שאני רואה הגיון בדבר הזה, זה מטומטם כלכך לנסות לגרום לי לחשוב שלא באמת אכפת לו ממני רק כי אנחנו נמשכים אחד לשניה מינים ומקיימים יחסי מין.
ולומרות שהייחס הכללי שלה כלפי כמעט ולא השתנה, היא מחרפנת.
דבר אחד שתמיד היה בריבים איתה, זה העובדה שבכל פעם שאני מדברת נורמאלי, מסבירה וחולקת רגשות ותחושות, היא מרימה עלי קול, מורידה מהערך שלי בלווי קללות, וגורמת לי להרגיש כמו אפס מאופס על המקום. אחרי כל הסבר הגיוני, או למעשה כל דבר נכון שאני אומרת, היא מזלזלת בדברי, קוראת לי כפויית טובה ו'מי אני בכלל שאדבר אליה ככה'.
וכלכך קשה לי להתנהל איתה.
כי במקרים בהם אני שומרת על הטונים שלו נמוכים, ומדברת בכבוד, זה נגמר בה מזלזלת בי וגורמת לי להרגיש אגןאיסטית ואנוכית.
היא תמיד מרגישה את הצורך להדגיש שהיא זו שחייבים לכבד.
ועם כל ההבנה שהיא הורמונאלית (גיל המעבר) זה לא תירוץ להתנהגות שלה. כמו שהיא אומרת לי ש'גיל ההתבגרות' הוא לא תירוץ להתנהגות שלי.
בכל ריב איתה שמתחיל מהדבר הכי קטן כמו לשכוח לנקות כילים, בסוף מתגלגל לצעקות בנושאים אחרים וטענות שאני אגואיסטית אנוכית וכלבה.
אבל במקביל לזה היא מפנקת אותי. הייתי ילדה מפונקת מאז ומתמיד ובני משפחה אחרים רואים את זה ואומרים לה את זה ורק בשנים האחרונות היא התחילה להבין כמה זה נכון.

ואני פשוט, כבר מיואשת בשלב הזה.
כי היא מדרדרת את הבריאות הנפית שלי.
חוסר תקשורת איתה, עם מישהי ששנים אמרה שמעבר לאם ובת אנחנו 'חברות' מקשה עלי מכל כך הרבה בחינות שלא נדמה לי שהיא אפילו מודעת אליהן. (גם אחרי שסיפרתי לה על זה)

אני מרגישה שהרבה פעמים, היא זו ששוברת ה=אותי מנטלית ולא שומדבר אחר.
והיום בריב האחרון שלנו, זה הגע למצב שהתחלתי לשקול את האפשרות לעבור דירה.

אני באמת מיואשת, ולהציע את האופציה ללכת לפסיכולוג משפחתי כנראה תגמר בריב ענק סביב נושא שלא טוב לי.
כי באמת לא טוב לי חלק מהזמן, בגללה.

אז אני פונה אליכם, מי שלא תהיו.
בבקשה אם יש משהו שלדעתכם אני יכולה לעשות או להגיד...
אני אשמח לעזרה.
תודה.