כן
היי,
שני ההורים שלי פדופילים שפגעו בי מינית ובעוד דרכים ובאופן כללי אם אחשב כמה זמן התייחסו אלי בצורה אמיתית כל החיים אולי אגיע ל8-9 שעות (שניהם ביחד). יש לי אחים ואחיות שלכל אחד מהם יש בעיות רגשיות בחומרה כזאת או אחרת (אח שמדבר לאנשים שלא נמצאים, אחות שלא יוצאת מהבית כמעט וכן הלאה).
אני בן 29 וכל החיים עד עכשיו לא באמת הצלחתי לפתח חברויות עומק משמעותיות ואמיתיות עד הסוף (בגלל כל הקשיים והחסימות הנפשיות שנוצרו אצלי). כן יש לי חבר או שניים טובים ואולי אפילו עוד כמה חברים, אבל לא הייתי מגדיר אותם כ"חברי נפש ממש".
מכיוון שאלו החיים שלי... מעניין אותי לדעת איך בעצם התחושה של מישהו שנולד להורים נורמלים וטובים, אולי גם עם אחים / אחיות נורמלים וטובים ועם כמה חברי נפש טובים ואמיתיים?
איך התחושה שיש כזה עוגן משפחתי / חברי בחיים? שיש מספר אנשים שאתה יודע שבאמת ובתמים רוצים בטובתך, יהיו שם בשבילך במקסימום האפשרי אם יקרה לך משהו, שאתה יכול לשתף אותם בדברים ולא יספרו לאחרים (שני ההורים שלי רכלנים ברמה מקסימלית, אם אתה מספר להם משהו, ממש תוך יום כל העולם יודע)?
ומעניין אותי איך זה בשני השלבים - תקופת הילדות עד גיל 18 ובתקופת הבגרות. אני חושב שבתקופת הבגרות זה מבחינות מסויימות חשוב יותר מתקופת הילדות כי אתה בעצם ב"עולם המבוגרים" ששם לכולם יש אינטרסים, יש הרבה אנשים רעים, קשה לסמוך על אנשים שאתה בא איתם במגע כי אתה לא באמת מכיר אותם לעומק (למשל אנשים במקום עבודה), אין הרבה זמן למפגשים חברתיים ולהתנסויות חברתיות כמו טיולים וכדומה.
ממש אשמח לכל הסבר והרחבה :)
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025